בג"ץ הורה לממשלה לדון שוב בהימנעות מפיצוי יישובים בגבול לבנון

בג"ץ מחייב את הממשלה (12.3.26) לדון מחדש בהחלטתה שלא להעניק סיוע ליישובים המצויים במרחק של 7-3.5 ק"מ מגבול לבנון בתחילת מלחמת חרבות ברזל. השופט אלכס שטיין קובע, כי אין מנוס מהתערבות נדירה בקביעת סדרי עדיפות כלכליים, שכן הממשלה לא שקלה כיאות את צרכיהם של יישובים אלה, כאשר החליטה שלא להעניק להם סיוע בדומה לתושבי היישובים במרחק 3.5 ק"מ מהגבול אשר פונו בתחילת המלחמה.

בג"ץ קיבל חלקית את עתירתם של 14 יישובים ותושביהם של ארבעה יישובים נוספים, אשר ביקשו להעניק להם את כל ההטבות שניתנו למפונים. שטיין מציין, כי מאחר שהמפונים כבר חזרו לבתיהם, הציעו השופטים למדינה להעניק למי שלא פונו את מענק החזרה, אך היא סירבה. בעקבות זאת, כאמור, הוחלט שעליה לבחון מחדש את מדיניותה.

ב-18.10.23 אישרה הממשלה את התוכנית לפינוי יישובים במרחק של עד 5 ק"מ מגבול לבנון, ושר הביטחון דאז, יואב גלנט, החליט לפנות את אלו המצויים במרחק של עד 3.5 ק"מ. מדובר בהחלטה ביטחונית בה בג"ץ אינו מתערב, מדגיש שטיין, אלא בהיבטים הכלכליים שלה. במאי 2025 החליטה הממשלה על מענה מיידי ועל תוכנית שיקום רב-שנתית ליישובי הגבול, והתחייבה לבחון את עניינם של יישובים במרחק של 7-5 ק"מ מהגבול.

שטיין קובע: "בהחליטה על מדיניות הסיוע ליישובי הצפון, המדינה לא הציבה לנגד עיניה את כלל השיקולים הרלוונטיים, ובפרט לא שקלה את עניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, בשים לב למצבם המיוחד של תושבי יישובים אלה כאוכלוסייה מאוימת. כמו-כן, המדינה לא שקלה את עניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מקו הגבול, כפי שהתחייבה לעשות".

התושבים שפונו קיבלו סיוע נרחב, בעוד התושבים שנותרו ביישובים המאוימים לא קיבלו דבר, אלא רק עשויים ליהנות מהתוכניות בהן כלולות המועצות אליהן הם משתייכים - מתאר שטיין. הוא מזכיר, כי התערבות בג"ץ בהחלטות שעניינן מדיניות כלכלית וסדרי עדיפות להקצאת משאבים "תיעשה במשורה ובמקרי-קצה", אך הללו אינן חסינות מביקורת שיפוטית:

"בקבלת החלטה על הקצאת משאבים, שומה על המדינה - כבכל החלטה מינהלית אחרת - לפעול בהתאם לכללי המשפט המינהלי. עליה לפעול
בסבירות ובמידתיות, תוך שקילת שיקולים רלוונטיים וענייניים, ובהתבסס על תשתית עובדתית מלאה. בידוע הוא כי בהינתן פגם מהותי היורד לשורש העניין בשיקול הדעת של הרשות השלטונית, תיתכן התערבות שיפוטית בהחלטה".

שטיין מוסיף: "תושבי העותרים התמודדו עם אתגרים קשים מנשוא במהלך תקופת המלחמה. דומני שעל כך אין חולק... משעה שהמדינה הכירה באוכלוסייה זו כאוכלוסייה מאוימת, מוטלת עליה חובה כללית לפעול להגנת אותה אוכלוסייה; וכן לתת סיוע לתושבים על-רקע האתגרים שתושבים אלה חווים עקב המצב הביטחוני". לכן, היה על הממשלה "עליה לשקול בנפרד את מצבה [של אוכלוסייה זו], ולבחון אילו מענים קונקרטיים יש בידה להעניק כדי לסייע להם", בדומה לתושבים המפונים - אך הממשלה לא עשתה זאת.

"המדינה כלל לא נדרשה לקשיים הקונקרטיים שעמדו בפני תושבים אלה נוכח הנסיבות הביטחוניות החריגות ששררו באזור מגוריהם במהלך המלחמה. לא התרשמנו כי הובאו בפני מקבלי ההחלטות נתונים על-אודות ההשלכות הכלכליות, הנפשיות, הקהילתיות והאישיות של המלחמה על תושבים אלה, אשר במשך תקופה בלתי-מבוטלת, נאלצו לנהל שגרת חיים תחת סכנת חיים בסמוך לאזור לחימה פעיל.

"כפועל יוצא מכך, אף לא נערכה בחינה בשאלה אילו מענים מיידיים נדרשים כדי לסייע ברמה האזרחית לתושבים אלה. הנה כי כן, קבלת ההחלטה בעניין מדיניות הסיוע לתושבי הצפון, מבלי שנשקל שיקול רלוונטי הנוגע לעניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, עולה כדי פגם יסודי בשיקול הדעת של המדינה", קובע שטיין. המענים הניתנים במסגרת התוכניות האיזוריות אינם תחליף למענים האישיים לתושבים, הוא מדגיש.

הממשלה התחייבה כאמור לשקול גם את עניינם של התושבים במרחק של 5-7 ק"מ מהגבול, ממשיך שטיין, אך "חרף התחייבותה, לא ערכה בחינה מעמיקה (אם בכלל) בעניינם של עותרים אלה. מעיון בחומר שהונח לפנינו עולה כי לא נאספו נתונים כלשהם על-אודות מצבם של היישובים הללו, ובהתאם גם לא נבחן האם קיים צורך במתן מענים כאלה או אחרים לתושביהם".