גם אהבתם, גם תאומיותם

וכך נדדתי לספרו של המשורר הרצל חקק מחפשת אחר שירי האהבה, ומצאתי אותם בעמ' 226 תחת הכותרת "שירי אהבה מן המאה הקודמת". המשורר מגדיר את השער בזמן ותוחם את גבולות האהבה המופיעה בשירים אלה, הם אינם שייכים להווה - לזמן העכשווי, אלא למאה קודמת, כלומר אם אנו במאה העשרים ואחת, השירים הללו הם שירים ישנים ושייכים למאה העשרים. בשיר "תבן טהור, רוח אמיתית" (עמ' 226) אהובתו של המשורר היא בת כפר יחידת סגולה, תמצית ההשראה: "בת כפר אלוהית/ הים לא יוכל לה גם האש/ אוצרת בם, עוצרת נשימה, פניהָ/ הברותיהָ".

היא שבה ועולה בעולמו כמו מתוך ציור שצויר דורות רבים, וראה זה פלא: הציור אינו מתכַּלה וכך גם יופייה. הופעתה של הדמות הנשית מחוללת את השירה. צבעה אינו מתייבש: הוא עדיין מריח את יֵשותה של דמות שהייתה ואיננה. תֵּמות מנוגדות של אש ומים חוזרות כמוטיב בשיר "שירת גל אש, זוהר אדווה", אוקסימורונים שולטים בשיר ומבטאים את כאבו של המשורר, הוא עדיין חש בדמות שעוררה אותו וגילתה את מעיינות היצירה. האש מכַלה, כיוון שהמתבן שבו נמצא האהוב מאזכר שהאהבה הזאת נשרפה בלהבה, כמו בשירו של ביאליק. נפשו של המשורר נשרפה בלהבה, והוא תוהה היכן אהבתו, הוא מביע ערגה לאותו ליטוף, אך תמונת המתבן שבו מופיעה האהובה מתועדת כמקום מתעתע, כמקום שבו האהובה מפתה ויפה באופן אכזרי. ויש סכנה באהבה כזאת: חווית הכאב מלמדת על הרצון לחזור אל הרגע ההוא.

בעמ' 227 מקונן הדובר מנקודת מבטו על השיטוי שקיים באהבתו, התבן תעתע בו ולכן הוא כותב: "זה לא תבן/ זה בר, זה זהב, זה חלום". כמו בסיפור העממי "עוץ לי גוץ לי" מנסה המשורר להפוך את הקש לזהב, הוא מנסה לייפות את התמונה שהולכת ונמחקת לו, המשורר משַמר את קיומה של האהובה כדי לשמר את הברותיה. קיומה של האהובה בעבור המשורר הרצל חקק הוא המשך קיום שירתו ולכן הוא נלחם בציור שלא יימחק לו. מבחינה זאת השיר הוא גם שיר ארספואטי ובו מבכה המשורר את אובדנה של יצירתו, הציור הוא מטאפורה לשיר, והוא עלול להימחק: "הציור שלי נמחק/ בחול המלחש/ וצלמו חי/ וכובש. הציור הזה נותר/ בכל לב רוחש".

קריאתו של המשורר לאהובתו בשיר "רוח מתפענחת" (עמ' 228) היא קריאה נואשת, שוב אותה פנייה לבת הכפר, הדובר שוכב על קש, והוא מדייק ומציין שגופו וגם נפשו מונחים על הקש, בשיר זה הוא מביע געגוע דואב עד כאב עז להביט שוב בעיניה של אהובתו, אהֲבתו עקרה. הדובר מתגעגע למבטים מעוררים וגם אם הוא שוכב על קש, הוא כמו עומד להישבר, מי שתושיע אותו עדיין לא הגיעה או הייתה והלכה. הוא יודע שברגע שתופיע בת הכפר נשמתו תימס. הוא לא יוכל לעמוד בפניה. והתמונה בה הוא שוכב על הקש מצביעה על קורבנות. על מוכנותו של האהוב לקבל את אהובתו כי היא זו שמספקת לו את שמחת החיים וגם את משמעות החיים, שכן "בעיניה שוזרת, משערה הקלוע / תולעת משי, צמר דבש" - מתיקותה של האהובה חסרה לאהוב, והוא מחכה לה עד כאב. מובן שהאהבה של זוג אוהבים בתוך מתבן יש בה רמז לאהבת עקיבא ורחל במדרש: "בימות החורף היו ישנים במתבן" (מדרש חז"ל).

תחושת ההחמצה עולה משירתו של הרצל חקק בעיקר בשירים שבהם פונה הדובר לכינורית והם מרוכזים בשער "בלדה לכינורית" (עמ' 211), בשירים אלה יש רמז לשירו של ביאליק "אחרי מותי": יש תחושה של הספד, טרם הספקתי לכתוב את השיר האחד, אומר הדובר בשירו של ביאליק, גם הרצל חקק חושש כי עלול להיווצר מצב שבו יחסר בעולם השיר האחד. ביאליק כותב בשירו "אחרי מותי": "...צַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ -/נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,/וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ/ אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,/ וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,/ אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד". גם המשורר הרצל חקק קורא בייאוש לכינורית, זו המחוללת את יצירתו, זה הניגון שעדיין מפעם בקרבו והוא רוצה להפיקו.

בנימה וידויית נמצא בשיר "פתיחה בצליל חלום" עמ' 211. המשורר אינו מצליח לכתוב זמן רב, אין בו רוח ואין בו אור. כן, הוא שואל מטאפורות הטבועות במטענים תרבותיים הקשורים ליצירה. באותו השיר מתגלה היצר שמוביל אל היצירה. הדבר מתרחש כשהמשורר מעלה בעיני רוחו את דמותה-רוחה של אותה אחת וכמו בחלום הוא מעורר את כוח יצירתו.

הבית הראשון של השירה הארס-פואטית המיוחדת הזו מתאר את הקשר שבין כינורית הנבראת לבין המשורר, כקשר של זיכרון נדיר: "מתהום/ בסוף היום זכרתי רוחה/ בסוף החלום, כאילו אוויר". בבית האחרון של היצירה, שורת הסיום היא: "אַתְּ השתנות, אַתְּ שִכחה אחרת".

היצירה חומקת מן המשורר והוא מבכה את אובדנה בשיר "רגע הסתר" (עמ' 213). "רק הבטתי לאחור והיא במקום אחר" - במשפט הזה מקונן המשורר על בגידת הכינורית. על-אף הבגידה והנטישה, ממשיך הדובר לקרוא בשמה כינורית, ואין מנוס: ההתפכחות מופיעה בסיום השיר "לבוקר/ והיא נוכרית". בדידות מעיקה שהיא נחלתו של האוהב, כמי שחש שאהבתו נטשה אותו, כמי שחש שכוחות היצירה בוגדים בו והוא קורא לה לשוב. מבע כפול שבה המשורר קורא ליצירה לשוב אליו וגם לאהובתו - מחוללת השירה.

מוטיב הנטישה מופיע גם בשיר "כינורית מעבר לזמן" (עמ' 214). וגם כאן המבע הוא דו-משמעי. "כינורית אינה שבה לשירתי/ היכן שעון האור./ האם אני /אוזל. הנה/ הגולם / קם על יוצרו:/ כינורית מבקשת לה חיים./ חיים אחרים, נרגשים, נגרשים./ לא מפורשים./ ואת מתה לך, מתה לי. / בלעדיי/ כינורית,/ כינורית שלי". אין מילים לתאר את גודל אובדנו של המשורר בשיר זה, הקינה הכפולה היא קינה המעוררת את המשורר לכתיבה. אובדנה של הכינורית שלו היא אובדן החיים. חיים בלא כינורית מובילים לתחושת גירוש, לאיבוד מקורות החיים. השיר כתוב בפסיחות רבות, בשורות קצרות, ויש בהן גם נימה של אבל וקינה.

בלפור והרצל חקק תאומים זהים בחיים, יוצרים הכמהים לאהבה, זו שהייתה וזו שעדיין נוכחת. נדדתי בעקבות שיריהם במסלול הנע מתחילת הקשר בין אוהבים עד לסיומו ולגעגועים אליו.

כשקוראים בספרו של המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים, "משורר של חצות", משתלטת על הקורא תחושה שהספר רצוף סודות ולחשים. הספר מכיל עשרות שירים ומעוטר בקודים קבליים, הברורים לחלק קטן מן הקוראים. ניכר שהכותב התאמץ להסתיר בספרו את עיקר מהותו.

אני מודה שהתייחסותי לספר היא התייחסות סובייקטיבית, שכן אני עקבתי מקרוב אחר דרך עבודתו של המשורר בשנים האחרונות. הייתי עדה להיווצרותם של שירים רבים מתוך הקובץ. חלק ניכר מן השירים הכרתי עוד בהיותם כתב יד ואני יודעת מהו התהליך, שעבר על המשורר, עד אשר גיבש את זהותם הסופית של היצירות בכרך המהודר.

בבוחני את הספר, חיפשתי מה בשיריו של המשורר מעורר בי רצון לשוב ולקרוא בספרו "משורר של חצות". וכמו מיום היכרותי את שירתו של בלפור חקק, חיפשתי את שירי האהבה והארוס.

שירי האהבה של בלפור חקק דומיננטיים מאוד בקובץ הנוכחי. מי שיעיין בעין קפדנית בספר, ימצא ששירי האהבה שרויים בכל אחד משבעת שערי הספר ולא רק בשער "כי לעוררך". ובמידה מסוימת במלאכת עריכת הספר הקפיד המשורר על הסתרת סודותיו. סודות המשורר הקשורים לזהות אהבתו ואופייה של אהבתו. אם נחדד את ראייתנו, נמצא שהמשורר מדבר על אהבתו למילה הכתובה ועל כיבושה של האהבה בעזרת מילים.

בשיר "שבוי בקסמך" (עמ' 247) פונה הדובר לאהובתו ומאדיר אותה כשהוא בורא אותה כנסיכה שבויה. האם הנסיכה שבויה בארמון אמיתי חומרי? מסתבר שאהובתו של המשורר אינה יכולה לבקש אהבה גשמית. בהיותה אהובתו של משורר היא צריכה להבחין שהחוזה שלה נערך מול תנאים רוחניים. העולם שייברא לאוהבים על-פי המשורר הוא עולם של מילים. כיבוש אהבתו יהיה בעזרת מילים ולא בעזרת קניית תכשיטים ועדיים עשויים אבנים יקרות. האבנים הטובות אותן מבטיח המשורר לאהובתו הן אבני השפה. רק אותן הוא יכול להעניק לאהובתו. היא אמורה לקבל לידיה את מתנתו: מילים ולא מעבר לכך. בתמורה לפיקדון הזה מבטיח המשורר לא לנדוד יותר. הקשר הזה מבחינתו יבלום את נדודיו.

"הנה אקח אותך שבויה/ בתהלוכת המלים הבודדות/ הנה אקח אותך בשר ודם' ואחרוז כל המילים לצווארך בשרשרת/ ולמען אהבתך / לא ארחיק עוד ארחיק נדוד" (שם, עמ' 247). המשורר מתעתע באהובתו. אם נדמה לה, שהוא מבקש אהבה רוחנית בלבד, הוא מבטיח לה שאהבתו תהיה גם אהבה בשר ודם, כלומר: הוא לא יסתפק רק במילים בלבד. החיבור בינו לבין אהובתו חייב להיות בכל הממדים. ועל כן השיר הזה הוא בבחינת עריכת חוזה בינו לבין אהובתו. זהו שיר הזמנה לאהובה, בואי כַּנסי לעולמי והיי לי שבויה. אני אהפוך אותך לנסיכתי, בתנאים שלי, אני מסוגל להעניק לך רק מילים. זהו כל רכושי ואלה התנאים שלי. אני גם לא מסוגל להעניק לך מעבר לחומות המילים. במעין מעשה בריאה במילה, מבטיח הדובר שהאהובה שלו תהיה לו לעולמי עד. הוא מסיים את שירו בתקווה שהאהובה תיעתר לתנאי החוזה ותיכנס עמו לארמון המילים.

אהבתו של המשורר היא אהבה מייסרת, מתוך השיר "מאימתי הגעגועים" (עמ' 237), אך גם בשיר זה כל שמסוגל המשורר להעניק - הם שיריו. הכלים של אהובתו אמורים להכיל את פיוטיו. "ויהיו כל שיריי לך נפלאים/ כדבש תמרים בנקבייך נפרעים". המשורר הדובר כמאהב אינו שולח פרחים לאהובתו, אלא מעטר את חייה בשירי אהבה וגם מחביא בה קמעות של אהבה. יש בהתנהלות הזאת סוג של התנהלות קבלית, שבה המקובל מאכיל את המתקבל לפולחן בלחשים ובקמעות באמצעות פתקים שמכניס לפיה. יש באמירות הללו כלפי אהובתו או אהבתו מעין ניכוס של כוחות המשורר. הוא אינו מוכן לקבל סירוב מצד אהובתו, והוא יודע שבסופו של יום אהובתו תיכנע לאהבתו, שכן יש לו קסמים ולחשים שיפעלו עליה בתהליך הכיבוש. המשורר נותר בסופו של דבר שקוע בגעגועיו ואין לו יותר מה לומר.

באחד משיריו הוא משווה את דמותה לדמותה של ונוס. בשיר "תשליך ונוס - מדרש חדש" (עמ' 77) הקול הדובר בשיר הוא קולה של האהובה. הקול הוא כקולה של ונוס העולה מבין גלי הים, ואולי היא התגשמות משאלות ליבו של המשורר, שכן היא מבקשת ממנו "תשליך בתוכי כל הצירופים הקדושים". התשוקה של האהובה היא להיברא בצירופיו בריאה חדשה. האישה היא בריאתו של האדם המשורר: כמו במעשה הבריאה הראשון שבו חוה נבראה מצלעו של האדם, האישה שנבראה במילה מתעוררת שוב לחיים מתוך מילותיו הקדושות של המשורר. האהובה יודעת שאחר הבריאה היא תמצא מנוחה במיזוג שיתרקם בינה לבין האהוב.

לאוהב תכונות פלאיות, הוא מסוגל להרוות את צימאונה של אהובתו, הוא מסוגל לחולל ניסים ואף לברוא לאהובה ילד בשר ודם. כך בשיר "שירת פיגמליון" (עמ' 76): "ואני תוהה לפעמים אהובה:/דמותך בתוך הבעירה / דמותך שרקמתי בכוח היצירה/ דווקא אַתְּ הנחושת/ אַתְּ המפוסלת/ נצצתְ אלַי/ בבוהַק אדמדם/ ...וילדתְ לי לפֶלֶא/ ילד בּשׂר ודם".

בשיר "האצלת המלים" (עמ' 219) שב ועולה המוטיב השליט בספר והוא מרכזיותם של השירים ביחסיו עם אהובתו. "כל מילה היא מלבוש שלהביות/ ואני בורא אהובתי חידות:/ בא אליה במילים, מכסה לשוני/ בוילון תחרה/ בא במילים, מגלה לשוני/ בפנס נהורא".

מעניין שגם בשירי הארוטיקה הבולטים של הספר עדיין מלחש המשורר את לחשו בדבר כוחן של מילותיו. בשיר "שיר השירים" (עמ' 238), שב ועולה המוטיב של הכתיבה הנובעת מתוך האהובה, והיא גם הופכת להיות למזבח השירים, בטנה ערמת חיטים של שירים. שיר אהבה זה הוא שיר שבח לאישה על היותה בוהקת וזוהרת בזהב ירוק, והביטוי חוזר פעמיים בשיר וגם יופייה משתבח עם אהבתו של האהוב, יחד עם זאת היא מעין קניינו של אהובהּ.

פולחן האהבה מבוטא כפולחן דתי בשיר "דת האהבה" (עמ' 300). המשורר מעיד בשירו זה שהוא מאמין בדת האהבה, והוא מסוגל להנחיל מאהבתו בזכות פולחן הדת את האמונה לאהובתו. "דת האהבה שבה אאמין/ מאז ימי עדן/ היא עכשו נפשֵך ודתֵך". ביכולתו של הדובר להעביר את געגועיו הנעוצים בתוכו ופוצעים אותו בכאב פיזי בעזרת סכין לאהובתו. כאבי האהבה יכולים לפרוץ את המרחק שנמצא ביניהם. המשורר משאיל את הביטוי "וגם היָם אשר בינינו" משיר ימי-ביניימי, וגם בהשראת ל' גולדברג "זה לא הים אשר בינינו".

שיר נוסף המצביע על תכונותיו המיסטיות של האהוב נמצא בשיר "האהבה היא נהר דינור" בעמ' 301. בתיאור מעשה האהבה משתמש הדובר במונחים שקשורים לעולם הקבלה. ליל תיקונים, נהר די נור, פמליה של מעלה אף התרגשה מן המראה שבו נצרבה האהובה.

בשיר "חומר פרטי" (עמ' 288) שב המוטיב שבו מתחוללת האהבה, הדובר רושם על עורהּ של אהובתו. האהבה כמעשה של כתיבה. היצירה נכתבת מכוחה של האהבה, המתקיימת בין האהוב לאהובתו. מסתבר שכדי ליצור, חייב המשורר לזכות באהבתה של האהובה. הדובר חייב להשפיע מאהבתו אליה. וכל שיש למשורר להעניק באהבתו הן מילים. "רכיבים פרטיים שלי/ הופכים לדימויים בתוכך, למטאפורות/ ללחנים, להוויות/ באים להיות שלךְ./ באים אלַיךְ,/ באים לִהיות".

המפגש בין האוהב לאהובה הוא אומנם מפגש של מילים, מפגש של יצירה, והמפגש הזה הוא המפגש שהופך את המשורר לנוכח, בהיותה תלויה בהשפעת השפע שיש לו להעניק לאהובתו, שפע של רוחניות.

נגעתי בכתיבתי רק בקצה קצהו של הקובץ העצום "משורר של חצות". בספרו של המשורר בלפור חקק ניתן לטעום מעולמו הרוחני העשיר והוא משפיע עלינו מן העולם שלו. בהתייחסותו לאהובתו כמי שצריך להאכילה ולהשפיע עליה מעולמו, כך בעבודתו את השירה, המשורר ממשיך לכתוב, כי השירה היא אהבת חייו.