סיפור אמיתי (פרק 62)

נטוע בחדרו, מבולבל, מעט נרגז, גם בעניין דירת-המסתור, דני נעץ מבטו בציור-תבליט של אמן ידוע מאוד, לאחר שהוא התיק את עיניו מן הכספת הפתוחה.

הוא ניסה, שוב ושוב, לשחזר לאחור את מהלך האירועים - ולראות היכן הוא טעה, או שגה, בתמימות-יתר. זה לא היה פשוט. אופיו לא נתן לו לעשות את מה שכל אחד אחר היה עושה במצבו.

הוא-עצמו בוודאי היה מייעץ ללקוח לעשות בדיוק את מה שהוא נמנע מלעשות.

"למה, למשל, הוא היה צריך לחשוב, או לחשוש, שהיו לה, לרותי, או לאחרים, מניעים לא-כשרים בעת שנוצר הקשר הראשון עימו בבסיס הצבאי? מדוע היה עליו לצפות שמישהו עוקב אחר דירת-המסתור? מה כבר יכול להיות יותר תמים מקבוצה של גברים ששוכרת דירה במשותף כדי לקיים בה, בדיסקרטיות מלאה, פעילויות לא-שגרתיות?"; דברים אלה דני חשב לעצמו כשהוא רחוק מלהיות הוא-עצמו.

דני חזר ושאל, שוב ושוב, את עצמו, את השאלות המייסרות האלה כשהוא מחדד לעצמו, ללא הרף, את הקושיות הלא-פתורות האלה; אבל תשובות טובות לא היו לו.

הוא לא היה מסוגל לומר לעצמו ביושר את מה שהתבקש מן הנסיבות שנוצרו.

הפוטנציאל להסתבכות היה קיים לאורך כל הדרך; גם בעניינה של רותי וגם בעניין דירת-המסתור, ולכן מעט יותר מתינות, ופחות זחיחות-דעת, היו מועילות.

בזה לא היה לדני כל ספק - אולם מעבר לזאת?

"למה? מה קרה? למה זה מגיע לי? במי פגעתי? היכן חטאתי? במי פגעו הגברים שהגיעו לאותה דירה כדי לשחרר מעצמם, בדרכים חלופיות, קצת לחצים?" - שאלות אלה, ודומות להן, חזרו וצפו במוחו של דני. תשובות טובות לא היו לו.

צופה מן הצד, אם היה נקלע למשרדו, לא היה מאמין שזה אותו דני בן-אור שהכל סגדו ליכולותיו.

"ובעניינה של רותי, הרי בסך-הכל היה מדובר בחיילת, על סף שחרורה משירות החובה, בת של שופט מחוזי, אז מדוע יש לבוא עימי חשבון כעת? בגלל שהסכמתי להסיע אותה לביתה? בגלל שנעתרתי להפצרותיה לסייע לה ברכישת קצת קוק פרסי?" - כך ראה דני לחזור ולהצטדק בעיני עצמו.

"נכון שהיה משהו קצת מלאכותי בפנייה של הצעירה, לבושת-המדים, בת העשרים, לעורך-דין שגילו כמעט כפול משלה, אז מה?", דני ניסה לשחזר את רגעי-המפגש הראשון עם רותי, אבל לא היה בכך כדי להועיל בשלב הזה.

קרה מה שקרה - ועתה הוא מאוים בידי כוחות אפלים. והמכה, אם היא תבוא, מה שלגמרי לא-בטוח, תהיה כואבת. אולי יהיה זה מרציאנו - ואולי יהיו אלה אחרים. מישהו רוצה לנצל את חששו מפני חשיפת מעורבותו בשתי הפרשיות האלה.

מרציאנו, עושה את זה מטעמים ברורים לגמרי; הוא רוצה להיחלץ ממעצר-שווא. אבל מה לגבי האחרים? מי הם? מה הם רוצים ממנו? נקמה? בגלל מה?

משום שהוא מילא את חובתו האזרחית, הלגיטימית, כסניגור, במדינת-חוק?

פניות כאלה, כמו של רותי, אל דני, אל הפרקליט רב-התושייה, מי שזכה עקב זאת להמון-המון פרגון והערצה, הרי היו לא-מעטות.

עם חלק מן הפונות הוא אפילו הרחיק לכת. במשרדו או במקומות אחרים. חדרים להשכיר לכמה שעות היו לא מעט בבתי המלון הרבים שצצו כמו פטריות אחרי הגשם בתל אביב. חלקם נקראו מלונות-בוטיק - אולם כולם ידעו למה הכוונה.

השכרת-חדרים לפרק זמן קצר, זה היה עיקר עיסוקם. דיסקרטיות גמורה. פקידי-קבלה לא מבקשים תעודה מזהה. מקבלים כסף מזומן - ולא שואלים שאלות. בלי כרטיסי אשראי. באים, משלמים, לוקחים מפתח - ועולים לחדר. אחר-כך שולחים הודעה לטלפון-הנייד של בת-הזוג שממתינה בלובי ובה מספר החדר - וזו עולה במעלית כאילו שאין לה שום קשר לגבר שעלה לפניה באותה מעלית.

בכמה מקומות יש אפילו אפשרות להגיע עם המכונית עד לחדר-עצמו. אפשרות כזאת קיימת בבתי מלון הנמצאים מחוץ לתל אביב, באלה הדומים למוטלים שפזורים בדרכים הראשיות בארה"ב.

דני דווקא אהב את הסידור הזה.

הוא לא חייב אותו לעבור בלובי של המלון ולהיות חשוף לעיניהם הבולשות של היושבים שם. דמות מוכרת כמו שלו בוודאי הייתה מושכת תשומת-לב, ותמיד קיימת האפשרות שאיזה צלם חטטן יצלם אותו. על הזכות של אדם לפרטיות לא שמעו צלמי-הרכילות האלה.

בעד תמונה 'מגניבה' הם מוכנים לעשות הרבה; גם אם זה כרוך בהרס משפחות או באובדן מקום העבודה של המצולם.

כך או כך, דני תמיד חזר מרוצה מעצמו הביתה. תמר כבר הכירה את הלך-הרוח הזה. היא חרקה שיניים - והבליגה.

יום-נקם, היא אמרה לעצמה, בוא-יבוא.