עוטף עזה נחשף לרעשים שאוזן אנושית שומעת רק בשדות הקרב.
האם ביתנו הופכים לשדות קרב?. האם אנו נהפכנו לחיילים אשר מתחספסים ברעשי המלחמה?.
למה כאשר אנו שומעים על תינוק הנחשף לאלימות כולנו מתגייסים לגנות בצדק את התוקף? ונכתבים תלי תילים של כתבות עומק ושטח, אך כאשר אלפי ילדים נחשפים לאלפי פגזים וחוטפים אלימות מחרידה של תעוקות ולחצים, חוסר שקט וקשיי אמון, איננו שומעים את קולות האימפטיה לא מהתקשורת ולא מהגורמים הסמכותיים?.
האין זו אלימות? האין רעשי הפגזים מגדלים דור של ילדים ונערים מלאי חרדה ופוביה?.
