ארבע שנים בלי וולוו?

בבחירות האלה היו כמה הפתעות. ההפתעה הכי גדולה היא עמיר פרץ. עמיר פרץ החליט להיות שר בממשלה הזו ויהי מה, וראו איזו חוכמה ואיזה שכל הוא השקיע בעניין הזה.

אחרי שר האוצר, יאיר לפיד, והשרה יעל גרמן שויתרו על הרכב הממשלתי הודיע חבר מפלגתם, שר החינוך, שי פירון, כי סירב לעבוד בלשכת השר משום שזו אינה נגישה לנכים.

בעקבות החלטתו הביצועית הראשונה של שר האוצר יאיר לפיד להעביר 50 מיליון שקל באופן מיידי לטובת ניצולי השואה, החליטה (יום ה', 21.3.13) הנהלת הקרן לרווחה לנפגעי השואה להקפיא את הקיצוץ בשעות סיעוד ל-6,000 ניצולי שואה באופן מיידי.

לא סתם נתניהו בפאניקה ועושה טעויות על ימין ועל ימין. המציאות מכתיבה שינוי שנתניהו אינו מסוגל להתמודד עימו. הוא מביט ימינה וימינה ורואה רק איומים מכל עבר. מתוך הבית, בליכוד, כבר מכינים לו את הפוטש. מבחוץ כבר קמים עליו לרשת אותו. כולם מבקשים לעצמם את הכסא שלו וידי יועציו קצרו מלהושיע. נתניהו רואה את עצמו בראש הליכוד, בעוד הוא ראש ממשלה מטעם הליכוד אך הממשלה אינה ממשלת ליכוד, והוא עצמו במלכוד.

באחד המאמרים שנכתבו לאחר הבחירות טענתי שנתניהו הוא רב אומן פוליטי. לא הייתה לי כל כוונה לטעון שהוא עילוי או מדינאי מהמעלה הראשונה. טענתי שאין כמוה היודע לתפור ממשלה גם כשהכול נראה אבוד. והנה ממשלה ישראל ה-33 קום תקום. ברכות! אלא שמבט יותר מעמיק על הרכב הממשלה והנפשות הפועלות בה מעלה אסוציאציה של קריקטורה מאוד מצחיקה. הבעיה ה"קטנה" היא שיהיה מי שיצחק אך יהיה מי שחלילה עלול לשלם את מחיר: האזרחים.