הגולה כלקח

באלף מאתיים ושש-עשרה השנים שבין חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס) לכיבוש המוסלמי (638) חיו היהודים בארץ ישראל תחת שלטון זר, להוציא 130 שנה של תקופת החשמונאים, ממרד מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני (37 לפנה"ס). בכל התקופה הזאת ביקשו היהודים לשמור על דתם ועל אורח חייהם הייחודי: לא להיות ככל הגויים, ולא להתבולל. הייתה זאת משימה בלתי אפשרית, מכיוָן שדת הייתה אז גורם פוליטי עיקרי ומלכד. השליטים הזרים לחצו על היהודים להטמיע יסודות של "עבודה זרה",¹ שעליה נאמר: "ייהרג ואל יעבור".² לא מעט יהודים, בייחוד מן האליטות, שיתפו איתם פעולה גם כי בעזרתם הגיעו למעמדם ונהנו ממנו וגם שלפי עקרון השרידות היה להם מה להפסיד אם היו מורדים בהם.

מצב זה גרם למרידות חוזרות ונשנות. המורדים הסתמכו על אמונה משיחית שיתחולל נס ויכריעו את צבא המעצמה השלטת בשדה הקרב, וכן הסתמכו על מוטיבציה גורפת של המאמינים שתהווה מכפיל כוח, ועל בריתות עם אויבים פנימיים וחיצוניים של השליטים, שהיו כפי שהסתבר כ"משענת קנה רצוץ". המרד החשמונאי הצליח אומנם צבאית ופוליטית, אך את העבודה הזרה הוא לא סילק, כי מנהיגי המרד לא הסתפקו בעצמאות, אלא רצו לשלוט ביהודה כמלכי הגויים, ויורשיהם אימצו סממנים דתיים ותרבותיים הלניסטיים, שהרי בגינם התחולל המרד. כל המרידות נגד הרומאים כשלו וגרמו להרג רב של יהודים ולחורבן קשה בארץ ישראל. הסתבר כי בנתונים המַקרו-אסטרטגיים של ימי קדם – בגלל סכסוכים פנימיים בקרב היהודים, בגלל בגידת האליטות ובגלל שבקרב היהודים לא התפתחה תרבות צבאית – כמעט שלא היה סיכוי ליהודים לסלק את השלטון הרומאי מארץ ישראל ולהשיג עצמאות.

הסתאבות המלכים והכוהנים הגדולים בימי בית ראשון ושני, כפי שחזה הנביא שמואל וכפי שהתריע נביא הזעם עמוס, וכישלון המרידות, חיזק את המגמה האנטי-ריבונית בקרב חכמי ישראל. היו אף שהתנגדו לעלייה לארץ ישראל, שמא תגביר העלייה את הרצון לחדש את הריבונות, טרם זמנה. אחד מהם היה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית, מייסדה של ישיבת פומבדיתא, רב יהודה, שתלמידו רב זירא ביקש לעלות לארץ ישראל והתחמק לפני כן מפגישה עם רבו, שמא יאסור עליו, שכן "אמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל – עובר ב'עשה', שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה' (ירמיהו כ"ז, כ"ב) והעליתים והשיבותים אל המקום הזה... כתיב קרא אחרינא: (שיר השירים ב, ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה (אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ)". מדובר בשלושה פסוקים ממגילת שיר השירים המקובלת כמשל ליחסי אלוהים ועם ישראל, והם מכונים "שלוש השבועות". רבי יוסי בן חנינא מפרש פסוקים אלו כקריאה שלא לדחוק בכוח את הגאולה. ובהמשך, "אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". לפי גישה זאת ה' קבע שעם ישראל הגיע למצב שהוא חייב לִגְלות. לכן, על עם ישראל לשַנות תודעה ולהבין שאין תפקידם לכבוש את ארץ ישראל ולכונן בה ריבונות, אלא עליהם לבנות תשתית פיזית ורוחנית אמִתית ונכונה שתשמר אותם בגלות.⁴

את האידאולוגיה האנטי-ריבונית ביטא גם ראש ישיבת "גאון יעקב" בבגדד, רבי שמואל בן עלי-גאון: "אשר למלך, הרי בחרוהו מפני שהיו צריכים למי שיצא לפניהם אל המערכות והמלחמה, ובימות הגלות אין להם מלך ולא מלחמה ולא שום דבר מהמזקיקים למלך ואין להם צורך אלא במי שידריכם ויכוננם וילמדם מצוות דתם".⁵ באותה רוח כתב הרמב"ן, מחכמי ספרד, במאה השלוש-עשרה, על חטאם של החשמונאים: "עם כל גבורתם והצלחתם – נפלו ביד אויביהם בחרב ... בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד ... והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים".⁶

הלקח: ליהודים בגולה אין צורך במלך, אין צורך בריבונות ואין צורך בצבא ובחשיבה צבאית, עד בוא המשיח.

את מסקנות הלקח הזה ביקש זאב ז'בוטינסקי לסלק ונכשל כפי שניתן ללמוד גם מגישת החרדים במדינת ישראל ובחו"ל עד היום למדינת ישראל ולמערכת הביטחון שלה וגם מחוסר המקצועיות של מפקדי צה"ל הבכירים בכל מלחמותיה של מדינת ישראל עד מלחמת לבנון השנייה ועד בכלל. מסתבר שהשמאל האוטופיסטי שעיצב את התשתית התרבותית של היישוב בארץ ישראל ושל מדינת ישראל, ושביקש למרוד בגולה, היה והינו קרוב לרוח הגולה הרבה יותר משהתכוון. ז'בוטינסקי ביקש לעבור במהלך דור אחד מיהדות לישראליוּת, ואף תלמידיו וממשיכיו, שמונים ושלוש שנים לאחר מותו, השולטים בעת כתיבת שורות אלה במדינת ישראל, עדיין יותר גלותיים ממה שהם מבינים בהשוואה לרמב"ם למשל, כפי שבא לידי ביטוי באגרתו לחכמי מוֹנְפֶּלְיֶה.

בשבוע הבא: אידאולוגיה ואסטרטגיה של הבלגה, הכֿלה וּוִיתור על הכרעת האויב; מאפיין לאומי של עם ישראל: "תולעת יעקב" אידאולוגיה ואסטרטגיה של בקשת חסות; התנצרותו של המשורר היהודי-גרמני פרידריך היינה; פסק הלכה של רב העיר צפת שמואל אליהו.

1. עבודת אלילים כוכבים ומזלות – עכו"ם.
2. תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'. נסמך על הדִּבֵּר השני בעשרת הדִּבּרות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה", ועל ההנחיה: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (דברים, ו', ה'). "בכל נפשך" – אפילו ייטלו את נפשך.
3. תלמוד בבלי, מסכת כתבות, דף ק"י-קי"א. ההוגה החרדי, הרבי מסטמאר הרב יואל טייטלבוים, ביסס על כך את התנגדותו לציונות ולהקמתה של מדינת ישראל.
4. לפי הרבי מסטמאר בספרו "ויואל משה": "ואין איש שם על לב כי ע"י הכתות האלה שמשכו לב העם ועברו על השבועה של דחיקת הקץ ליקח מלוכה וחירות קודם הזמן נהרגו ר"ל ששה מיליונים מישראל [בשואה], כי מלבד שזהו העונש המר המבואר ע"ז בגמרא אני מתיר את בשרכם, ובשבועה נפרעין ממנו ומכל העולם כולו, ואין פורעניות בא לעולם אלא בשביל הרשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים", אתר לר' יואל טייטלבוים מסטמאר, "ויואל משה".
5. יעקב בלידשטיין, שם, עמ' 24.
6. מצוטט אצל יהודה זולדן, פרשת וארא, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן מספר 737.