הכתובת על הקיר בגרמניה לציונות ולשואה

במאה ה-11 החל במערב "האביב הנוצרי", האנלוגי, מהרבה בחינות, ל"אביב הערבי-מוסלמי", בתחילת העשור השני של המאה העשרים ואחת, ולפעילות ארגון דאעש. העמים הנוצריים במערב אירופה, שהתגוננו מול התוקפנות המוסלמית במשך כארבע מאות שנים, החלו ליזום ולהשיב אש. אישים מרכזיים בנצרות הקתולית – פטר דמיאן, ההגמון הוברט והנזיר הילדברנד (האפיפיור גרגוריוס ה-7) – הטיפו לגיבוש חברה נוצרית טהורה. האפיפיור אורבן ה-2 קרא בדרשה בסתיו 1055 לתקוף את ה"עם מקולל (המוסלמים) ומתנכר לאלוהים... כאשר הם רוצים לענות מישהו למוות בדרך נבזית, הם משסעים את טבורו, מושכים החוצה את קצה המעיים וקושרים אותם לעמוד; אז הם חוטבים בקורבן ומאלצים אותו לרוץ סביב העמוד עד שהקרביים נשפכים החוצה". הוא קרא לנוצרים לשחרר את המקומות הקדושים בארץ ישראל, ובייחוד את כנסיית הקבר מידי המוסלמים. אחרי ארבע שנים קבע כנס כנסייתי שהאפיפיור לא ימונה על-ידי קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, כפי שהיה עד אז, אלא ייבחר על-ידי מועצת החשמנים.¹ הקיסר היינריך הרביעי יצא למאבק, אך נכנע לדרישת האפיפיור והשפיל עצמו בעיירה האיטלקית קנוסה, ב-1077.² הכנסייה הקתולית התחזקה מאוד והשפעתה גברה בכל התחומים, במערב אירופה. במקביל פרסמו אנשי דת נוצרים טענות שהיהודים מטמאים שטחים נוצריים, טיעון שהיה מבחינת 'הכתובת על הקיר' לאנטישמיות הנאצית אחרי שמונה מאות וחמישים שנה. פרסומים אלה הניעו מסע צלב פנימי נגד יהודים באירופה, כחלק ראשון של מסע צלב חיצוני נגד המוסלמים בארץ ישראל.³

הכתובת על הקיר לסיכוני הגולה ולשואה העתידה להתחולל, נרשמה בתחילת מסע הצלב הראשון ב-1066, ודווקא בגרמניה. מסע הצלב הראשון התחלק לשניים: יחידות צבאיות של אבירים, והמוני איכרים. בדרכם של האיכרים הגרמניים מזרחה הם השמידו קהילות יהודיות, ביצעו מעשי טבח וכפו על אחרים להתנצר. יהודים רבים שמו קץ לחייהם. שלמה בן שמשון, מנהיג קהילת וורמייזא ומראשי המורים בישיבתה, שבעצמו נרצח, כתב לפני הירצחו שכך קהילות היהודים הגיבו על מעשי הטבח: "תפסו בידם אומנות אבותם: תשובה, תפילה וצדקה". זאת האומנות הגלותית לאיומי השרידות שממנה ביקש ז'בוטינסקי להינתק. במקומות מעטים התגוננו היהודים: בבוהמיה עודד המלך את היהודים להתגונן. משהותקפו, הרגו היהודים מאתיים צלבנים. בעיר אחרת הקימו היהודים גדוד חמוש והניסו את הצלבנים. בעיר שפֶּיֶר שעל גדת הריין, שרדו יהודים רבים, כי ההגמון רודיגרוס העמיד לרשותם מצודה וחימש אותם.⁴ אלה היו מקרים יוצאי דופן. מספר ההרוגים היהודיים במסע הצלב הראשון הגיע לשנים-עשר אלף. היסטוריון נוצרי מאותם ימים סיכם ש"העם היהודי לא דאג לגמרי לנפשו. לא היה זהיר במידה מספקת". זה היה ניסוח מדויק של תוצאת הוויתור היהודי על הריבונות והבחירה בגלות. פוגרומים אלה זכורים כגזרות תתנ"ו.⁵

אף שיש להניח שטבח היהודים ב-1096 עורר בקרב לא מעט יהודים תהיות באשר לעדיפות הגולה על הריבונות, עד בוא המשיח, בינתיים לא בשלו תהיות אלה למעשים. הפוגרומים "הותירו חותם עמוק בתפילות, במנהגים ובפיוטים של קהילות ישראל השונות. המנהג המפורסם ביותר – שנותר עד היום בקהילות אשכנז – הוא אמירת 'אב הרחמים', לפני תפילת מוסף בשבת, שנכתב במקורו על קהילות עמק הריינוס שנפגעו במאה ה-11".⁶ נזרע הזרע לבוא המשיח.

הזרע הזה להופעת המשיחיות החילונית, היא התנועה הציונית. שמונה מאות שנים אחרי שנזרע הוא נבט ודווקא בגרמניה בדמותו של הסופר והוגה הדעות היהודי-גרמני מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, משה הס, שנידון בגרמניה למיתה בעוון הטפתו להגשמת הסוציאליזם. בעקבות עלילת הדם בדמשק⁷ הוא הוא החל להתעניין ביהדות, פרסם את ספרו "רומי וירושלים" ובו קרא ליהודים לשוב לארץ ישראל לחיי עבודה. הס היה מאבות הציונות המעשית הסוציאליסטית שאותה הנהיג בן-גוריון. אנשי הסוציאליזם האוטופיסטי הציוני לא הבינו כי התנחלות יהודים בארץ ישראל פירושה מלחמה, ובניגוד לז'בוטינסקי, נצמדו לאסטרטגיה לאומית הגנתית המאפיינת עד היום את האסטרטגיה הישראלית, ותומכיה תוקפים בחמת זעם כל מי שמערער על אסטרטגיה זאת. מכאן שהגלות קיימת עדיין במדינת ישראל.

הלקח הביטחוני העיקרי של היהודים מאירועי 1066 היה, שבמקרים דומים בעתיד יש להתרכז במבצרי אבן ולהתגונן שם, כפי שאירע בשפייר. ב-1104 וב-1146 הם נסוגו למבצרי אבן ולא הניחו למגינים נוצרים מפוקפקים להיכנס, כפי שתיאר זאת אפרים מבון מניסיונו האישי: "ויוציאו (יהודי קלן) את השר שומר המבצר על-ידי מתנות רבות, ולהם לבדם ניתן ולא עבר זר וערל בתוכם... ויהי מעת יצא שם בגויים לאמור: נמסרה (מצודת) וולקנבורג ביד היהודים ואליה נקבצו כל היהודים, חדלו מלרדוף אחריהם".⁸ דרך הגנה זו נכשלה ביורק שבמחוז יורקשייר, בצפון אנגליה ב-23 במארס 1190, כשהמלך החדש, ריצ'רד לב הארי, שגונן על היהודים, היה עסוק בארגון מסע הצלב השלישי.
________________________

בשבוע הבא: כנופיה אנגלית מהעיר יורק שדדה את היהודי העשיר בעיר; 500 יהודים ברחו אל מצודת קליפורד בעיר; אנשי הכנופיה צרו על המצודה; חלק מהיהודים במצודה התאבדו; הלקח של ז'בוטינסקי: פיתוח האסטרטגיה הציונית, שלא הוטמע.

1. מאבק האינבֶֿסְטיטוּרָה (Investiture), שהתרחש בין השנים 1070–1122 בין האפיפיור לקיסר על השליטה במערב אירופה. אינבסטיטורה הוא טקס הלבשת הגלימה, המסמל את היותך לכהן דת.
2. "הליכה לקנוסה" היא ביטוי שמשמעותו מחילה של אדם על כבודו.
3. קנת סטאו, מסעי הצלב: האירועים ומבַצעיהם, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
4. קנת סטאו, מסעי הצלב: תגובות היהודים, אתר מטח.
5. צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך רביעי, פרק שלישי: "מסע הצלב הראשון", תרגום: ש.א. קמנצקי, הוצאת "יזרעאל", תל אביב, 1954; יונה עמנואל, תשע מאות שנה למסעי הצלב, אתר דעת; דינור, שם, עמ' ל–לא; קנת סטאו, אתר מסעי הצלב: אירועים ומבצעיהם, אתר מטח; ישראל הלפרין, ספר הגבורה א-ב, עם עובד 1977, עמ' 83.
6. עשהאל אבלמן, מעצבי העצב היהודי, סגולה, אוקטובר 2010, גיליון 6.
7. עלילת הדם בדמשק התחוללה בשנת 1840 בעקבות היעלמותם של נזיר קתולי ומשרתו המוסלמי. דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק הואשמו בחטיפתם וברציחתם לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות.
8. קנת סטאו: מסעי הצלב: תגובות היהודים, אתר מטח.