הגנה שאינה מגינה

כתוצאה מהעימות בין מִצוַת "ייהרג ואל יעבור" בעניין עבודה זרה, שהוליכה לוויתור על ריבונות יהודית, והתגבשות מצב קבע מבחינה של גלותיות, לבין עקרון השרידות, התפתחה בקרב היהודים אידאולוגיה של הגנה על הרכוש ועל הנפש. בתקופת היישוב לפני הקמת המדינה ניתן לאידאולוגיה הזאת השם "הבלגה". אידאולוגיה זאת, הרוֹוחת בקרב ישראלים רבים, עד כתיבת שורות אלה, וניתן לה השם "הָכָלָה",¹ משמעותה: ויתור על אפשרות של הכרעת האויב; לא להשמידו ואף לא לפגוע בו קשות כדי להרתיעו, לא להקדים רפואה למכה, אלא בתגובה על מתקפותיו, רק להקשות עליו לבצע את זממו, עד כמה שניתן. לאידאולוגיה זאת היה בסיס גאופוליטי ודתי עוד מראשית היותנו לעם: מחד-גיסא, ארץ ישראל הייתה ממוקמת בימי קדם באזור בעל חשיבות אסטרטגית למעצמות האזוריות, והיום – למעצמות-העל, וכן, בעלת חשיבות דתית עליונה לשתי דתות נפוצות בעולם – הנצרות והאסלם. מאידך-גיסא, בגלל מאפיינים דתיים, נותר עם ישראל קטן במספרו ביחס למעצמות, והיה משול, כדברי הנביא ישעיהו, ל"תולעת יעקב, מתי ישראל".²

נדבך מרכזי באידאולוגיה זאת, בימי הגולה, היה בקשת חסות מראשי ערים, מבעלי אחוזות, משליטי מדינות, מהגמונים, ממנהיגים דתיים ומבעלי שׂררה, שבתחומם חיו היהודים, תמורת תשלום כבד וחוסר יכולת לפעול נגד "נותני החסות", שברוב המקרים לא עמדו בדיבורם, פעמים רבות גם משום שהדבר היה למעלה מכוחם. בקשת החסות הייתה ענף נוסף של הסתמכות על "משענת קנה רצוץ", מצרים ופרס, בתקופות הריבונות והמרידות. שהרי היהודים בתפוצות הגולה היו נטע זר, דתי ולאומי. הנוצרים התייחסו אליהם כאל רוצחי ישו הראויים לנקמה – חטא שלעולם אין לו כפרה, אפילו אם האפיפיור, ההגמונים וראשי כל הזרמים מסתייגים משאיפת הנקם שסיפור צליבת ישו נטע בהם. והיהודים התבדלו מרצון מהעמים שבקרבם חיו, ובכך הזמינו לעצמם יחס עוין.

אסטרטגיית בקשת החסות כאמצעי ראשי להגנה נכשלה לא אחת, כמו בימי צדקיהו וחורבן בית ראשון. הכישלון חולל בגולה טקטיקה של התאבדות המונית, על-פי דוגמת סיפור מצדה בארץ-ישראל שתיאר יוסף בן מתתיהו, כדי להגן על היהדות. הגויים ראו בכך פחדנות יהודית מבנית, והזמנה לפגיעה בהם, מבלי להסתכן. הקנאים ליהדות כינו טקטיקה זאת "קידוש השם" וסימן הֶכֵּר של גבורה יהודית. פחות קנאים ראו בה באסטרטגיה ובטקטיקה הזאת איום לא פחות מן הריבונות. הקנאים האמינו כי אלוהים ינטרל את האיום באמצעות המשיח ואין לדחוק את הקץ, אחרים פָּרשׁו מן היהדות, התנצרו או התאסלמו, לא רק בכפייה אלא גם מבחירה. דוגמה ידועה לכך היא התנצרותו של המשורר היהודי-גרמני המפורסם, היינריך היינה, שקיווה להתקבל בכך לשרות המדינה בגרמניה ולקבל "כרטיס כניסה לתרבות הנוצרית".

בין לבין, נזרע זרע המהפכה העברית, בלא עזרת ה' ולא באמצעות המשיח, אלא בדרך הציונות. התברר ליהודים מה שהיה ברור לאברהם אבינו, שבלֹא יכולת התקפית שאותה ניתן לפתח רק במסגרת ריבונית, שום הגנה לא תגונן. הכלל בעניין זה הוא: "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" או, בכל אופן, היכולת ההתקפית. הזרע הבשיל תודעתית אצל מרקו ברוך וזאב ז'בוטינסקי, רק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים אך הזרע לא סילק את התרבות הביטחונית הגלותית ששלטה בכיפה אלפיים שנה. ביטוי לכך הוא שם הארגון הצבאי שיסדו בן-גוריון וחבריו בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית ב-1920: "הגנה". את המאפיין הזה קיבע דוד בן-גוריון בשם צבאה של מדינת ישראל "צבא ההגנה לישראל". זאב ז'בוטינסקי שביקש להקים צבא מקצועי להגנה ולהתקפה. בנאומו בפתיחת קונגרס ההסתדרות הציונית החדשה (צ"ח) בפראג, ב-1938, אמר ז'בוטינסקי: "סוף-סוף נשברה בידי היהודים בארץ-ישראל אותה סבלנות פאסיבית כלפי כנופיות הטרור, שמכנים אותה בשם 'הבלגה'". באספת עם בוורשה באותה שנה, נאם בזכות שבירת ההבלגה: "והנוער שלנו? נוער זה מאמין, הוא לוחם, הוא הקריב קורבנות... בנים עניים הם לעם ישראל, והאידיאל שלהם לשרת את עמם ואת מולדתם".³

ז'בוטינסקי הגזים. רוב היהודים לא הסיקו את המסקנות המתחייבות מכך, עד כתיבת שורות אלה. הסיבה לכך היא התשתית האידאולוגית שהניחו בן-גוריון וחבריו אנשי העלייה השנייה שהייתה שילוב של מרכּסיזם ופציפיזם ושהיא חלק בלתי נפרד מן הישראליות גם אחרי מאה ועשרים שנה. את המחיר שילמנו במלחמת יום הכיפורים ב-1973 כשראשי מערכת הביטחון של ישראל נמנעו מהתקפה מקדימה ונתנו מבטחם בהגנה גם בחזית הסורית וגם בחזית המצרית. אלא שבגלל האידאולוגיה של העלייה השנייה הם לא הבינו הגנה מהי ועבורם היא הייתה רטוריקה ולא דרך פעולה, ועל כך בוכה הנביא.

כדי לתת לגיטימציה דתית לתרבות ההתקפית בישראל, כתב רבה של העיר צפת, שמואל אליהו, ב-2008:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה – ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה"

"'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ' אם אתה יוצא להילחם – אז 'ונתנו ה' בידך' ובלבד שאתה מקדים לצאת ולהילחם, אבל אם אתה במגננה – הסיכוי שהאויב יינתן בידך הוא קטן. התורה מלמדת שאסור לחכות שהאויב יגיע לתוך העיר ובתיה, כדי לצאת ולהדוף אותו, צריך להקדים ולהילחם עם האויב מחוץ לעיר, שלא יוכל להתקרב לעיר. כמו שחז"ל אומרים (סנהדרין עב): 'אם בא להורגך – השכם להורגו'".⁴

______________

בשבוע הבא: הנוצרים באירופה במאה ה-11 מתארגנים לתקוף אתת המוסלמים "בארץ הקודש"; "מסעי הצלב" והשמדת קהילות של יהודים בגרמניה; גזרות תתנ"ו; היהודים "מתגוננים" על-ידי תפילות ובקשת חסות של מלכים ואצילים; רק במקומות מעטים הם ארגנו כוחות להגנה עצמית

1. יכולת של גוף או חפץ להכיל דבר כלשהו; איפוק בהפעלת כוח אל מול תוקפנות של האויב.
2. ישעיהו מא, יד.
3. האצ"ל וההבלגה, אתר מכון ז'בוטינסקי.
4. שמואל אליהו, הלכות סליחות, אלול תשס"ח (2008), אתר ישיבה – ערוץ 7.