המהפכה העברית השנייה

במאה ה-19 נשמעו פעמי השואה, אף שרק מעטים קלטו את הרעשים והבינו את משמעותם. אלה שראו את הקולות ביקשו להחיש את הריבונות (גאולה), אף שרוב העם היה כבול ביהדות יוחנן בן זכאי. המפורסם שבחוזים היה בנימין זאב הרצל. אלא ש"חוזה המדינה" ורוב האחרים, לא הבינו את מה שהבינו אברהם אבינו, משה רבנו ויוחנן בן זכאי, שריבונות גוררת מלחמה, ונִטרול איומי מלחמה מחייב צבא, ולא רק הגנה עצמית שהתפתחה בקהילות ברוסיה בתגובה לפוגרומים. היו שהבינו. הם שכבו על הגדר והכשירו את הקרקע להופעתו של נביא הצבא העברי, זאב ז'בוטינסקי. אך גורלו לא שפר: כמו נביאי האמת לפניו, לרבות אדון הנביאים משה רבנו, נדחתה נבואתו על-ידי הממסד ולא הובנה על-ידי הציבור הרחב. אנשי הגולה ביקשו לשמר את העבר ופחדו מן המהפכה הנמצאת בלִבּהּ של המציאות; פחדו מן המחיר שהמהפכה תדרוש, ולכן נאלצו לשלם כפל כפליים, לא רק בזמן השואה, אלא בכל מלחמותיה של מדינת ישראל. ואפילו המהפכנים הציונים דחו את נבואתו של ז'בוטינסקי, ובראשם דוד בן-גוריון שבאיחור רב הבין שטעה ועל כך על כולנו לשלם עוד ימים רבים.

בשנת 2014 עלה לאוויר מאמרה של ד"ר סבטלנה נטקוביץ, "על קיר הברזל / זאב ז'בוטינסקי", שנפתח כך: "מעטים הם המאמרים הטובעים סיסמה פוליטית, ההופכת לקו מנחה של מדיניות האומה לשנים רבות. מאמרו של זאב ז'בוטינסקי, 'על קיר הברזל' (1923), הגדיר במידה רבה את מדיניותה של התנועה הציונית כלפי הערבים".¹ המאמר של ז'בוטינסקי, שהתפרסם בבטאון הציוני "רזסוויט" (השחר) בשפה הרוסית, בנובמבר 1923, סיכם, לכאורה, את לקחיו של ז'בוטינסקי מתגובתם העוינת של ערביי ארץ-ישראל להצהרת בלפור וממאורעות 1920/1, שבהם הוא היה מעורב אישית עד צוואר. רוב החוקרים שהתייחסו לתורת הביטחון של ז'בוטינסקי התבססו על מאמר זה. מסתבר שאת הרעיונות העיקריים במאמר ניסח ז'בוטינסקי בדיוק עשרים שנה לפני כן, בלא קשר להצהרת בלפור ולמאורעות תחילת שנות העשרים. רעיונות אלה נובעים מתבנית נוף מולדתו שאותם שרטטנו לעיל, ומהפגישות המכוננות עם מרקו ברוך בברן וברומא.

בכתב היד ברוסית של ספר זכרונות, הנמצא במכון ז'בוטינסקי, מאת ישראל טריווש,² ראש הוועד לביצוע תוכנית להגנה עצמית באודסה ב-1903, כלולה פרשיה שולית לכאורה, המבססת את טיעוננו, שז'בוטינסקי ביקש לממש את המהפכה העברית שלמד ממרקו ברוך, ארבע שנים לפני כן, ולהקים צבא עברי, עשרים שנה לפני "קיר הברזל", כדי לגַבּות כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל. כך כתב ישראל טריווש:

ההגנה העצמית הראשונה ברוסיה (ואולי לא רק ברוסיה עצמה) התארגנה באודסה בתחילת 1903 – חודשיים לפני פרעות קישינב. היא הוקמה על-ידי ארגון הסטודנטים הציוניים "ירושלים", וסיפחה אליה, שבועיים אחרי הקמתה, את מאיר דיזנגוף ואת ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי בער ממש במלוא מובן המלה.³ הוא גילה מרץ על-אנושי בקבלו על עצמו תפקידים קשים ביותר: בשעות היום הוא היה עושה עבודות שונות ביותר – מפגישות דחופות עם "אנשי שם", ועד בדיקה במו ידיו של ערמות האבנים על גגות בתי הפינות, ובערבים הוא היה מנהל תעמולה באספות סגורות בחלקי העיר השונים.

יום אחד הוא פונה אלי בתור יו"ר הוועד הפועל לענייני ההגנה העצמית של ארגון "ירושלים", וביקש לשוחח עמי אינטימית בעניין חשוב. מובן מאליו שהוא הציע שניפגש בקפה החביב עליו כל כך, הקפה של אסבלוקי, מי שהיה מכרו.

"'ההגנה העצמית' שלנו עוררה בליבי אי-אלו מחשבות עליהן הייתי רוצה לשוחח אתך, ואולי עם כל 'ירושלים'. כמובן שבצורך הגנה עצמית אינן יכולות להיות דעות חלוקות, יצאנו כבר מבחינה רוחנית מן הגטו,⁴ ואין אנו יכולים לחכות עד אשר יתפרץ אלינו איזה חוליגן ויתחיל להראות את ברבריותו. לא על כך מדובר כעת, כי אם על זה שבהכרה הציונית צריכה ההגנה העצמית של היהודים במקומותיהם לקבל גם ערך משלה, מבחינת האינטרסים הכלליים של האינטרס הציוני. בתחושתנו הציונית חייב הצורך בהגנה עצמית לעורר את ההכרה בערכה המיוחד, יחד עם השגת ממלכתיותנו.⁵ כן, כן ככה זה. וחושבני שאתה מבין יחד אתי.

"איש לא יוותר מרצונו על טריטוריה משלו לטובת זולתו. הטורקים לא יתנו לנו את ארץ-ישראל בעד כסף ולא בלי כסף. התושבים האחרים של ארץ-ישראל מהווים כיום כמות מבוטלת. גם אנו מהווים שם כיום אפס. אבל אוכלוסיית ארץ ישראל – בין אם היא תהיה מורכבת מערבים או מאחרים - תתנגד להתיישבותנו, ועל אחת כמה וכמה להשלטת ממלכתיותנו. והתנגדות זו תגבר בד-בבד עם גידול מספרנו שם.

"אפילו שבטים נודדים נוהגים להביט על המדבר שלהם כעל טריטוריה שלהם, עליה הם לא יוותרו מרצון. וגם אם לרגע נשנה את דעתנו מארץ-ישראל,⁶ זה לא ישנה דבר, כי כל שעל אדמה בעולם מיושב על-ידי מאן דהוא, או מיושב למחצה, ושייך למאן דהוא באופן רשמי או לא רשמי. ואיש לא יאמר לנו: בואו למלוך ולשלוט עלינו. ייתכן שמקומות כאלה ללא בעלים נמצאים במדבר סהרה, או במדבר גובי שבאסיה, אלא שלמקומות אלה אנו לא נלך.

"אמריקה הצפונית וקנדה היו עוד ארצות מדבר שממה, במאות ה-16 וה-17 ואפילו ה-18, אבל היהודים שהתגוררו שם פגשו את המהגרים האירופים במלחמת דמים. גם הבושים שבאפריקה מוותרים רק לכוח. כמובן שעם קשתותיהם וחציהם אין הם יכולים לעמוד מול פני הרובים, התותחים ומכונות הירייה. אבל הזמן משנה את הכול. המיסיונרים נותנים להם בתי ספר, והאימפריאליסטים סוללים דרכים, בהם לא דרכה רגל אנוש. מקימים מפעלים שונים ומרגילים את הבושים לצורות חדשות של עבודה ולחיים יותר נוחים. גם זה וגם זה יגבירו בסופו של דבר את התנגדות הבושים לאדם הלבן. הלבנים 'מתרבתים' בהדרגה את הבושים, ואף כי הם אינם חושבים להקים לעצמם מדינות חדשות, אבל גם במקרה של שליטתם הזמנית אין להימנע ממאבק בלתי פוסק עם השחורים. ואל לנו לחשוב שהפראים טיפשים הם מיסודם, ואינם מסוגלים לקלוט את הערכים הנעלים יותר של החיים. כשמחדירים בהם תרבות יותר גבוהה, מתעורר אצלם אותו טעם לחיים, כמו אצלנו ממש.

"את כל זה אני מספר על-מנת להוכיח שבצורות קיום פרימיטיביות, לוחם אדם בעד אומתו במכשירים פרימיטיביים, ובשלב יותר גבוה של תרבות, במכשירים משוכללים יותר, אבל אין לרכוש כברת ארץ מסוימת ללא מלחמה ממש,⁷ ויחזיק בה מי שיגלה באותה מלחמה, יותר יכולת, יותר עקשנות, יותר הקרבה... שטח מסוים אינו כלל מתמטי קבוע, או תורה דתיה שאין להתווכח עליה. זהו ערך המשתנה בהתאם לצרכיו של המון אנשים, זה או אחר.

"ובפנותנו לארץ ישראל שלנו, ככל שתהיה פרימיטיבית אוכלוסייתה הנוכחית, היא תתייחס לפלישתנו בדיוק כן, כפי שמתייחסים ילידיה של כל ארץ למתיישבים חדשים. ואין זה חשוב כלל שאנו משוכנעים ומוכיחים לכול שילידיה האמתיים של א"י הם אנו היהודים, ולא הם... חיינו ויצרנו בארץ ישראל בתקופה שנסתיימה לפני 1300 שנה, ובמשך 1300 השנים האחרונות חיים שם 'הם',⁸ כי אז לטעון שאנחנו הילידים והם החדשים, אינו אלא ככתישת סיר במכתש...

"בקיצור, אינני יכול לתאר לעצמי כיצד נוכל להשיג את ממלכתיותנו מבלי מלחמת דמים. אינני חושב שרק מפני שאנחנו חושבים את עצמנו ל'עם בחירה', תעשה ההיסטוריה לגבינו יוצא מהכלל ותיתן לנו את המולדת הישנה על יסוד הומניות ותעמולה גרידא, זה אבסורד. טוב להם למתפללים, הם מאמינים שאלוהים יגיש ליהודים במו ידיו את ארץ ישראל על מגש של כסף.⁹ לא נשאר להם אלא להמשיך ולהתפלל. אבל לנו הספקנים ואנשי התרבות תחושה ברורה שכל עם מחשל בעצמו את אושרו. בהיותי באיטליה, לא רק למדתי בפרוטרוט את תולדות שחרורה, אלא גם, דומני, את החוקים הכלליים של החיים הלאומיים של כל העמים. ביסודם, הרי מונחת כאן השאיפה הטבועה בכל אדם ואומה, השאיפה הבלתי-נרגעת לחופש ולעצמאות. אבל האמצעים לשאיפה הזאת אינם יודעים סנטימנטים. 'במלחמה – כמו במלחמה'.¹⁰

"אנו חייבים ליצור בעצמנו את כל האמצעים לכיבושה מחדש של ארץ ישראל שלנו. ואמצעים אלה דורשים לא רק כספים ומושבות, כי אם גם – נשק, צבא, אימונים והקרבה עצמית – שבלעדיהם לא תהיה לנו מדינה לעולם.

"וכך עלינו לגשת להקמתו המדורגת של הכוח הצבאי שלנו. עלינו הציונים דווקא, אם רוצים אנו באמת ובתמים בתקומתה של ממלכת יהודה. תחת דגל הגנתן העצמאית של הקהילות המקומיות, יש ליצור יחידות קרביות ממש. יש לחנך את הנוער הציוני שלנו ברוח צבאית, מתוך בינה, לא רק לבטחוננו המקומי, כי אם להגשמתו הסופית של הרעיון הציוני.

"אודסה אינה אלא רק ההתחלה. עלינו לכסות בארגונים כאלה של הגנה עצמית את כל מרחבי 'תחום המושב'. אצלנו ברוסיה (ועם פולין בכלל) יש למעלה משבעה מיליון יהודים. אף אם נקיף למטרה זו 1% מהיהדות המקומית ונצרף גם חלק מהנוער היהודי מארצות אחרות, נוכל להקים לאט, לאט, צבא שימנה כמאה אלף חיילים. אין אנו יכולים לדעת מה יהיה מהלך המאורעות הפוליטיים, אבל שנינו יודעים ... (שטורקיה בקריסה ואין הטורקים מסוגלים) ... לשלוט במזרח התיכון (והבלקנים בכלל), כפי שהם רוצים עדיין. אין הם מסוגלים להשתלט עוד על המרחב שבין אנטוליה והאוקיאנוס ההודי, ובין גבולות פרס והים התיכון. היה בידם להחזיק בכל השטחים האלה נוכח מצבם הפרימיטיבי הכללי של העמים האחרים, אשר אכלסו אותם או גרו בהם, אבל בימינו אנו, נוכח ההתפתחות הטכנית המהירה, נוכח אוסטן (הפריצה מזרחה) של הגרמנים, הצימאון הרוסי לתפוס את קושטא, הלחץ הצרפתי על סוריה ולבנון, התאווה הבריטית לגבי כל השטח שבין האוקיינוס ההודי והים התיכון, השאיפה של הבולגרים, היוונים, האלבנים, להשתחרר מעול הטורקים – לא תוכל עוד האימפריה העותומנית לשמור על נחלותיה ועל השפעתה. חלוקתה של אימפריה זאת היא בלתי נמנעת. ואם יעלה בידינו לחדור עם צבא של מאה אלף איש, ברגע החלוקה הזאת,¹¹ יהיו לנו כל הסיכויים להשיג את ארץ ישראל. עלינו רק להיות מוכנים".

עיני ז'בוטינסקי בערו ולחייו העלו אודם. אני הבעתי ספק אם אפשר ליצור ארגון צבאי ציוני שכזה. לדעתי לא הייתה הממשלה הרוסית סובלת כוח צבאי נפרד כזה, והיא הייתה רודפת באכזריות את התנועה הציונית, וגם הממשלות לא היו מתייחסות בסבלנות לתוכניתנו זאת. יתר על כן, משימתנו המקומית – ההגנה העצמית – הייתה מגיעה להתמוטטות, שכן לא היינו מספיקים להניד עפעף, וכל ראשי ההגנה היו מוצאים את עצמם בסיביריה המזרחית. ועוד דבר, וזה חשוב ביותר, הממשלה הטורקית הייתה סוגרת את השערים בהחלט בפני היהודים, והמספר הזעום של היהודים הנמצא כבר בארץ ישראל – היה נכחד. נוסף על זה, היו הטורקים, אשר התייחסו אל היהודים מתוך סובלנות מלאה, מעבירים אותנו למעמד הארמנים הנרדפים. יש צורך להקים ארגוני הגנה בכל רחבי "תחום המושב", אבל ליותר מזה אין אנו צריכים לשאוף כרגע. כרגע עשוי קרב ציוני להביא לנו יותר נזק מאשר תועלת. אני מוכן להניח שבמקרה של תוהו ובוהו צבאי מדיני, במקרה של התפוררות האימפריה העותומנית, ייתכן שיהיה זה רצוי לאסוף את כל ההגנה העצמית ולהטיל אותה לכיבוש ארץ ישראל, אבל לגשת כיום לארגון צבא שכזה, עלול להיות מזיק מאוד לעניין הציוני.

ז'בוטינסקי קפץ ממקומו, אך הוא שלט בעצביו והתיישב שוב. היה ברור שהוא היה נרגש מאוד.

"אתה מתעלם מהבדל חשוב כאן. הוא, שדבר אחד הוא הגנה עצמית (חסרה שורה)... הראשון עלול להיהפך בסיס בשביל השני. לשם כך נחוצה הכשרה רוחנית וגופנית ממושכת.¹² דבר זה אי-אפשר להשיג בבת אחת, בשעת תוהו ובוהו. ואני אינני מציע כלל להכריז על הכנה צבאית כזאת כעל סיסמתנו בקונגרסים ובוועידות ציוניות. אינני מציע לדון בגלוי על תוכנית זאת. אני מוכן אף להימנע מדיון סודי בה בחוגים ציוניים רשמיים. אני מוכן להסכים שעניין זה צריך להיות קונספירטיבי בהחלט. מעין התעסקות עצמאית מצד נוער ציוני חופשי, הפועל על דעת עצמו, ומתוך סיכון עצמו בלבד. אף אם יסתנן משהו בשטח זה החוצה, יתחמו נא אותם חוגים רשמיים את עצמם מכל העניין. אולם בתנאים של קונספירציה הגונה, תעבורנה עוד שנים אחדות עד אשר תחלנה ידיעות על הצבא שלנו להסתנן החוצה. כלפי חוץ אנו נתאר זאת כלא יותר מאשר הגנה עצמית. אבל למעשה נהפוך את זה ל'עובדה קיימת' של הכוח הצבאי הלאומי הראשון שלנו בגולה. סיסמת ההגנה העצמית עשויה להעלות אותנו על דרך המלך הלאומית.

"על זה אין לשוחח כמובן עם הרצל. עליו להיות לגלי ביותר, תמיד לבוש פראק או סמוקינג. כי אליו חייבים החוגים הזרים להתייחס מתוך אמון מלא. עניין אחר הוא נורדאו. הוא אינדיבידואליסטן מבריק, סופר בלתי תלוי, פילוסוף, מבקר, ואינו נושא שום 'כתפיות' רשמיות. ובעצם אינני עומד גם עליו. היו אלה לא יותר מאשר אחת מהנחותיי, אבל עם ידידיך אבקש ממך לשוחח ללא דיחוי".

כעבור ימים מספר נפגשתי עם יו"ר "ירושלים", סטודנט מבריק ומכובד (כבן שלושים) בשם י. ספליסקי. אחד העם אמר עליו שבתרגומו המוצלח של הסוציולוג האמריקני, גיוינגס, הוא תרם תרומה ניכרת לספריה העברית.

ספליסקי הקשיב לדברי בשקט והעיר שתוכניתו של ז'בוטינסקי אינה נראית לו מוזרה, אלא שכיום אין היא במקומה, ו"ירושלים" לא תוכל לדון עליה. ההגנה העצמית תובעת כיום את כל כוחותינו, ולא יהיה מן החכמה להסיט את דעתנו מן המשימה הזאת, בגלל ההתלהבות למשהו העלול להתרחש כעבור 10-5 שנים. תנו לנו לעשות את הניסיון הראשון של הגנה עצמית. ואחר כך נשוב עוד לתוכניתו של ז'בוטינסקי.

אלא ש"ירושלים" לא שבה עוד אליה. באה קישינב שזעזעה את כל היהדות, אחר כך מלחמת רוסיה-יפן, אחר כך המהפכה הסוערת (מהפכת 1905). כל זה משך את תשומת לבו של הנוער שלנו, וגם ז'בוטינסקי החל להתמסר לצרכי היום הדחופים. אבל אל הרעיון שלו הוא היה חוזר לא פעם.

מדהימה תוכניתו של ז'בוטינסקי בן העשרים ושתיים וחצי להקים צבא בן 100 אלף יהודים ברוסיה, כבר בתחילת המאה העשרים. ההיסטוריה העניקה ביסוס מלא לנימוקיו. היא סותרת טיעונים של רבים וגם של ז'בוטינסקי עצמו, שעד קישינב לא היה ציוני. עד אז הוא לא הצטרף להסתדרות הציוניות, אבל ציוני הוא היה, אם לא מלידה הרי מאז החל לקרוא ספרי עלילה, ובייחוד את "אייבנהו" של ולטר סקוט, ואת התנ"ך, שאותו העריך כחשוב בספרים שנכתבו מאז ומעולם, כפי שהראנו לעיל. יותר מכל אדם אחר הבין ז'בוטינסקי את המהפכה הכפולה של אברהם אבינו וביקש ללכת בדרכיו, ובראש וראשונה בדרך המהפכה העברית. בכך הוא קרא "תִגר על היהדות שעוצבה על-ידי רבי יוחנן בן זכאי".¹³

בשבוע הבא: הראשונים שהבינו את בעיית הביטחון בהגשמת הציונות היו רבנים; השפעת מלחמת העצמאות של היוונים נגד הטורקים; השפעתו של הרב אלקלעי על הרצל; התוכנית להקמת צבא יהודי בארץ ישראל בספרו של הרב קלישר משנת 1862; תוכניתו הביטחונית של הרב עקיבא שלזינגר במחצית השנייה של המאה ה-19 להגן על היישובים בארץ ישראל שהוא תכנן להקים.

1. סבטלנה נטקוביץ, "על קיר הברזל / זאב ז'בוטינסקי", אתר תרבות, IL 3 באפריל 2014.
2. מכון ז'בוטינסקי, תיק פ 1-102; דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, מהדורת אינטרנט.
3. שהרי כמסופר לעיל, ז'בוטינסקי עצמו יזם הקמת ארגון להגנה עצמית באודסה, לפני שנודע לו כי קיים ארגון כזה.
4. דהיינו, מן היהודיות ללא ריבונות כמנותח לעיל.
5. שהיא המטרה של המהפכה העברית.
6. רמז לפרשת אוגנדה.
7. כפי שהבין זאת אברהם.
8. הכוונה לכיבוש הערבי-מוסלמי של ארץ-ישראל.
9. האמונה שיסודה במהפכה היהודית שנדונה לעיל ושז'בוטינסקי ראה עצמו, עוד לפני קישינב, כאנטיתזה שלה.
10. ניכרת בדברים אלה השפעתו של מרקו ברוך בשיחותיהם ברומא על המהפכה העברית.
11. תובנה על ההסתברות הגבוהה של פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועל הסיכויים שהיא תתן לציונות, אחת-עשרה שנים לפני שפרצה. ראה להלן מאמר שפרסם על אותו נושא שנתיים וחצי לפני שפרצה. גם מפעלו של ז'בוטינסקי באותה מלחמה הוצג כמעט במדויק בשיחה זאת.
12. תנאי הכרחי להצלחת המהפכה העברית.
13. זאב גלילי, צוואתו של ז'בוטינסקי ב"שמשון": "ברזל, מלך וצחוק", היגיון בשיגעון, הטור המקוון של זאב גלילי.