רבני העבריוּת

ז'בוטינסקי לא היה הראשון ולא היחיד בתחילת העידן הציוני שהיה מודע לבעיות הביטחון וביקש להקים צבא יהודי. התובנות הצבאיות של מבשרי הצבא העברי, וגם של ז'בוטינסקי עצמו, נראו אז הזויות, והמשמיעים אותן התקבלו כתמהוניים, גם על-ידי החרדים שחיכו למשיח שיביא שלום וגם על-ידי הסוציאליסטים שהאמינו שהם מבשרים את הגאולה ויביאו שלום. כך תהיה מדינת ישראל הסוציאליסטית – אור לגויים. רוב מבשרי הביטחון והצבאיוּת בתחילת הציונות במחצית המאה ה-19 היו דתיים לאומיים, שהשפעתם על הציונות, על מדינת ישראל ועל הכוח הצבאי העברי הייתה מעטה עד מלחמת ששת הימים. לכן התעלמו מהם ההיסטוריונים שרובם הושפעו ומושפעים מן הזרם הסוציאליסטי בציונות.

אחד הראשונים, בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, היה הרב הספרדי - פוסק ומקובל, בעל תואר אקדמי והשכלה כללית רחבה, ששימש רבה של הקהילה היהודית באי קורפו שהיה תחת שלטון בריטי - יהודה אריה ליאון ביבאס. הוא התרשם מאוד מהצלחת מלחמת העצמאות היוונית נגד הטורקים – בתמיכת מעצמות אירופה ודעת הקהל במערב - שהסתיימה בתחילת אותו עשור. הוא ניתק עצמו מן היהדות של יוחנן בן זכאי וחזר לעבריוּת של אברהם אבינו. הוא ערך מסע בין קהילות יהודיות ברחבי אירופה וקרא ליהודים ללכת בעקבות היוונים, להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה בכוח הנשק. לדבריו, "יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה, ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך... צריך להדריך את היהודים במדעים ובנשק, כדי שיוכלו לקחת בחזקה את ארץ-ישראל מן הטורקים, תחת הנהגתו של המשיח, כמו שהיוונים לקחו בחזקה את ארצם". במסעו בין הקהילות פגש ביבאס את הרב יהודה אלקלעי, השפיע עליו מאוד והפך אותו לציוני.¹

שחרור עמי הבלקן מעול הטורקים הניע את הרב ביבאס להאמין כי גם עם ישראל יכול להגיע לעצמאות. עלילת הדם בדמשק ב-1840 גרמה לו להבין כי אין לעם היהודי פתרון אחר אלא בארצו. בשנת 1852 עלה לארץ ישראל, התיישב בחברון, יסד בה ישיבה ועמד בראשה. למרות היותו הציוני הראשון שהגשים את הציוניות הלכה למעשה, וניתן לראות בו אבי הציונות הלאומית ו"חובשי הכיפות הסרוגות", איש כמעט לא שמע עליו במדינת ישראל. הממסד (האשכנזי) לא הנציח אותו וכמובן לא מערכת הביטחון שבסיסיה נקראים על שם אנשי צבא. על שמו נקרא רחוב אחד בשכונת נחלאות בירושלים. הדבר מבסס את הטיעון בדבר התרבות הביטחונית הרדודה במדינת ישראל.

הרב הספרדי יהודה אלקלעי, מבשר הציונות המעשית והמדינית, שהיה תלמידו של הרב ביבאס, פיתח במחצית המאה ה-19 תפיסה של ציונות אסטרטגית, שחזתה בין היתר שמעצמות אירופה, ובראשן אנגליה, יכבשו את ארץ ישראל מידי הטורקים וימסרו אותה ליהודים. "גאולת ישראל תהיה על-ידי מלכי ארץ ... כמו סבב תשועת גלות בבל על-ידי כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל על-ידי מלכי הגויים שיעיר ה' את רוחם לשלחם... מלכות בריטניה הם ראשונים לכל בית יוסף להשגיח עלינו". יעקב, אביו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, היה שמש בבית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב אלקלעי. בספרו "גורל לה'" הוא פרס תוכנית ציוניוּת מדינית מפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שעלו חמישים שנה מאוחר יותר בספרו של הרצל "מדינת היהודים". תפיסה זאת השפיעה ישירות על הרצל, שאביו עזר לרב אלקלעי להדפיס את ספריו בעיר זמלין בסרביה, וסבו של הרצל היה התוקע בשופר בבית הכנסת של הרב אלקלעי. וכך ממילא הוא השפיע על נורדאו וז'בוטינסקי, שמיזג את תפיסות קודמיו לציונות אסטרטגית. בהגותו קבע אלקלעי שהגאולה הטבעית תקדים לגאולה הנִּסית והיא תתרחש במשך מאה שנים בין שנת 1840 לשנת 1940.²

במקביל לרב ביבאס, פעל בפרוסיה הרב צבי הירש קלישר. בשנת 1836 פנה למאיר רוטשילד, בנו הבכור של מייסד השושלת, לסייע ברכישת ארץ-ישראל מאת הפחה המצרי שהשתלט עד אז על ארץ ישראל. ב-1860 הוא ארגן בעירו טורון, ועידה של רבנים למען יישוב ארץ ישראל. כעבור שנתיים הוא פרסם את ספרו "דרישת ציון", ובו ניסח את תוכניתו ליישוב הארץ. בפתח הספר הוא כתב: "למה אנשי איטליה ושאר מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם ואנחנו נעמוד מרחוק לארץ, כנראה אשר כל יושבי תבל 'קדוש' יאמרו עליה". בתוכניתו ליישוב הארץ הוא קבע שיש "להכין שומרים מלומדי מלחמה למען לא יבואו הערבים... לשחת את הזרע ומטעי כרמים, ויעשו להשמידם".³

ב-1870 עלה מהונגריה הרב עקיבא יוסף שלזינגר והתיישב בירושלים. הוא יסד אגודה בשם "חברת מחזירי עטרה ליושנה", יחד עם תלמידו, ממייסדי פתח תקוה, יואל משה סלומון. מטרתה: כינון חברה יצרנית המבוססת על ערכי התורה ותחיית השפה העברית. הוא פעל במרץ למען התיישבות חקלאית של יהודים דתיים. למען היישובים החדשים תכנן חיל הגנה יהודי, בסָברו כי ללא שימוש בכוח לא יניחו המוסלמים ליהודים להקים יישובים. שלזינגר סבר כי על המתיישבים להיות מזוינים, "עשרה אחוז מן מאה צריכין להיות תמיד על המשמר. חמישה בתוך העיר בפרט בלילה, וחמישה רוכבי סוסים אשר יסבבו בשדה למען לא יבוא מחבל על השדות וכרמים, ובעת הנצרך יוסיפו או ימעטו כפי ראות עיניהם, ואלו עשרה יהיו חודש חליפות חודש, וכל זמן שהם על המשמר שאין יכולים לעסוק בפרנסתם יש להם חיזוק מן הכולל -אלו השומרים ברגלים מכונים בשם שומרי-אל, ואלו הרוכבים בסוסים השוכנים שם, בפרט בלילה, בדרכים ושדות, מכונים בשם לוחמי-אל". יחד עם גוטמן ויואל משה סלומון הוא רכש אדמות בפתח תקוה ועיבד את נחלתו. ⁴
_____________________________

בשבוע הבא: אלברט גולדסמיד גילה את שורשיו היהודיים; השפעתו של הרומן "דניאל דרונדה" על "הצהרת בלפור"; המפגש בין הרצל לגולדסמיד; הרעיון הציוני ותפיסת הביטחון של הסופרת ג'ורג' אליוט.

1. ספר זכרונות של שני מיסיונרים מן הכנסייה הסקוטית. מובא בספרם של דוד בנבניסטי וחיים מזרחי, רבי יהודה ביבאס וקהילת יהודי קורפו בזמנו, ספונות, ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח, ספר שני, מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית, 1958, עמ' 53; ישראל קלויזנר, הרב יהודה ביבאס, אחד ממבשרי מדינת ישראל, האומה, 45, דצמבר 1975.
2. יצחק קראוס, "החוזה הראשון", מקור ראשון, 4 בספטמבר 2013; ויקיפדיה.
3. צבי הירש קלישר, "דרישת ציון", אתר ספרים יהודים, עמ' 70; שני מבשרי ציון, הרב קלישר והרב אלקלעי, מתוך "הציונות הדתית – קורות ומקורות", הוצאת מופת, נחלים, תשנ"ז.
4. עקיבא יוסף שלזינגר, "חברה מחזירי עטרה ליושנה, עם כולל העברים", ירושלים, 1955, עמ' כ"ו.