שלום, אני רן. אני תלמיד כיתה ו', "ילד מתקשה חברתית". כך הגדירה אותי המורה לעברית, אבל רוב תלמידי הכיתה העדיפו להדביק לי את הכינוי "חנון", וזה במקרים טובים. כשחושבים על המילה "חנון", חושבים אולי על מישהו רזה, מגמגם, שמרכיב משקפיים, לובש חולצה משובצת ומצטיין בלימודים. אבל אני שמן, בלי משקפיים, מלא פצעי בגרות וגרוע בכל המקצועות.
הסיפור הזה החל בסוף יום הלימודים. שמעתי את קולו של דרור, שעמד לצד שלמה, שניהם תלמידים המקובלים בשכבה: "היי חנוּ.." דרור עצר באמצע המילה וכמה שניות אחר כך המשיך: "כלומר, היי רן, רוצה לבוא למסיבה שאני מארגן?" שאל אותי.
"מה שאתה צריך לעשות זה להשיג למעני את מבחן המתמטיקה מהתיק של המורה. אם תצליח, תהיה מקובל בן רגע". ידעתי שגניבה זה רע ויכולים גם להשעות אותי, אבל אז חשבתי - למה לא? הרי אני רוצה להיות מקובל. בעצם לא אני הוא זה שחשב. מי שחשב זה הכוח המרושע בתוכי. הצלחתי להתגנב למזכירות ולהשיג את המבחן. מסרתי אותו לדרור, ודרור השיב לי: "ניפגש במסיבה!"
כשהגעתי למסיבה ניגש אליי שלמה, ואמר לי בשקט: "תגיד, אתה לא הבנת? ניצלנו אותך. אתה לא באמת תהיה מקובל, אז לטובתך פשוט לך, ותפסיק להביך את עצמך". באותו יום הבנתי משהו חשוב: לא משנה אם אתה מקובל או לא, חברים אי-אפשר לקנות, וחבר אמת לא יבקש ממך לעשות משהו לא מוסרי וטיפשי. חבר אמת תמיד יהא לצדך, ולא יפגע בכבודך.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
