מוקדם ומאוחר

[לאהובתי האחרונה]

זו הרי אהבה מאוחרת
שהקדימה את זמנה
ועכשיו היא בצד הדרך
חונה ממתינה לזמנה

ובינתיים מה בינתיים
נעשה כול אחד עם עצמו?
נשב בחיבוק ידיים
ונְאַבֵּד עֵצוֹת?

או נקום ונצא לדרך
לא מוכנים עד הסוף
אבל מוכנים בערך
כמו לאותן הפתעות

שהחיים מתמלאים בַּן
תוך שהם מתרוקנים
מרגע לרגע לרגע
עד שפתאום נגמרים –

זו באמת אהבה מאוחרת
שהקדימה את זמנה
אבל עד כמה שלי ידוע
באהבה אין מוקדם ומאוחר

ובכול זאת מה גרם לה
להקדים ככה את זמנה
אם לא התחושה הבוערת
שלא-עוד אהבות ביניים
והיא באמת אחרונה?

אולי המבט הראשון
שֶגילה: היא דומה להפליא
לאותה אהובה מדומיינת
שממנה תמיד נולדו לי
הטובות במילים

שתמיד בחיקה הרגשתי
בטוח בעצמי
כשהכול מסביב התמוטט
וקבר אותי חַיִּים
(וזה קרה לי לא פעם)

איך כול פעם ניצלו חיי?
איך אִם לא בזכותו של חֵיקָה
שֶׁחָבַק וגונן עלַי
והנשים וְהֵינִיק אותי
והשריד אותי עַד שיכולתי

לחזור בכוחות עצמי
לעצמי והינה אני כאן
בחיקך המציאותי
החם הרך המדיף
ניחוח חלב-אם

נושם ויונק וגדל
בתוכך ובזכותך
וחומך רכותך ניחוחך
דומים באופן כול-כך מהמם
לאותה אהובה דמיונית
שלא יכול להיות
שאני לא חולם –