מצחיק, אה? / אימאן עספור

כדי שנספיק לאהוב
ולצאת לדרכנו
האחרונה עם רוב
תאווֹתינו בידינו

עם חיוך ניצחון נצחי
על שפתינו החשקניות
הנשקניות המצצניות
שתהיינה באופן טבעי

חיוורות קרות מאובנות
אבל מעוררות
גם זה באופן טבעי
חלחלה

עם מבט סתום
שברגע האחרון ראה
שאין שם כלום
ולא אמר

אולי כי לא הספיק
לומר מה שראה
אולי כי מצחיק
לחזור על מה שידוע

ודי בחיוך אחרון
כדי להזכיר שהרוח
יוצא בסוף מהארון
ערום כמו דון

ז'ואן דה לה שמאטע
או ליידי גודאייבה
שהסוס נשמט לה
באמצע הרכיבה...

הוי הרוח הרוח הרוח
שיש הקוראים לו
או לה "נשמה"
הוי נשמה

הכול בלוף אחד גדול
או קטן (הגודל הרי
לא קובע לפחות ביציאה
מלפנים או מאחור) ואחרֵי

שמתפזר עשן התשוקה
בין אם הוא לבן או שחור
או אפור כמו אצל הרוב
רואים פתאום שאין הר

ואין מוחמד ואין מעמד
ואין צד א ואין צד ב'
לא קטיגור ולא סניגור
ולא שופט כי מה שמת

מת.

לא עונש ולא שכר
לא בתולות ולא זונות
לא גן-עדן ולא גֵיהִנּוֹם
ולא משהו בין לבין:

התיק נִסגר !

ולא משנה אם מחוֹסר
אשְׁמה או מחוסר ראיות
מספיקות או מחמת הספק
כי ברור שבסוף הכול דרעק

אבל עד אז...

בין הבעד והנגד
בין זכות השתיקה
וחובת הצעקה
בין היש והאיִן

נאהב פי שניים ממה שאהבנו
עד עכשיו נתחבק פי שניים
ממה שהתחבקנו עד עכשיו
נתנשק פי שניים ממה

שהתנשקנו עד עכשיו נתפשט
פי שניים ממה שהתפשטנו
עד עכשיו נמצוץ פי שניים
ממה שמצצנו עד עכשיו נלקק

פי שניים ממה שליקקנו
עד עכשיו נזדיין פי שניים ממה
שהזדיינו עד עכשיו נהפוך
פי שניים שולחנות ממה שהפכנו

עד עכשיו כדי שנספיק להגיע
לסוף בהרגשה שאִם לא
יצאנו מכאן אפילו עם מחצית
תאוותינו בידינו – לפחות ניסינו

כי שם
שם באמת
אין כלום.