יוֹם הַמָּחָר יִהְיֶה וַדַּאי מְאֹד קָצָר,
כִּי הָאֶתְמוֹל הָיָה פְּתַלְתֹּל, אָרֹךְ-גָּדוֹל, מָהִיר וָמַר.
אֲבָל הַיּוֹם הִנּוֹ אִטִּי וְגַם כָּבֵד עַד לְהַפְלִיא,
כִּי כָּל שָׁעָה הִיא כֹּה קָשָׁה וְגַם מַקְשָׁה
בַּהַמְתָּנָה לָרֶגַע הַלָּבָן וְהַמַּקְפִּיא.
לָכֵן אֲנִי עוֹבֵד, כְּמִתְנַדֵּב, כָּל הַיָּמִים
בְּתוֹר רוֹחֵץ גּוּפוֹת שֶׁל הַמֵּתִים
וְגַם כּוֹרֵךְ אוֹתָן שְׁכוּבוֹת בְּתַכְרִיכִים,
שֶׁהֵם מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁלֶג לְבָנִים.
כָּל-זֹאת כְּדֵי שֶׁלֹֹּא לִהְיוֹת מֻפְתָּע לְפֶתַע,
כְּדֵי מַמָּשׁ לְהִתְרַגֵּל, אֲנִי כָּךְ מְקַוֶּה,
לִשְׁעַת פְּקֻדָּה, אוֹ לְדַקַּת-הַצַּו,
אֲשֶׁר פִּתְאֹם בָּהּ אֶצְטַוֶּה
בְּלִי הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת:
"קָדִימָה שְׁכַב!"
