כי מדונה אסתר וגאגא ושתי

הולכת רגל מנדנדת
עריסות רכות, רכות,
ובתוכן שזורות בסרט
תשוקותיה הדלות,
והים מכה באבן,
והחוף רחוק, רחוק,
ילד, הוא לא צף כסלע,
והוא עוד לא למד לשחות.

הולכת רגל מנדנדת,
עקביה על במות,
ושערה שזור בסרט,
וידיה נפרשות,
והיין שזורם בה,
בשפתה, קוראת לו דם,
יתקרר ויתפכח,
מתפכחים בסוף כולם.

והשנים, גם הן נמסו,
ואנחנו התמוססנו,
בקירבן ולא חמסנו
שירתן - הסו!
הכפירות שבן נגסנו,
שאותן עד תום לעסנו,
השנים לוחשות כי בנו
התפילות מאסו.

פורים שמח.