כמעט מדי בוקר בלכתי לישיבה ללמוד ובצאתי משער הקשת של רחובנו הייתי פוגש את בן דודו של אבי יושב בפתח חנותו הענקית לממכר רהיטים. דדה שלום קראתי לו. היו לו ולאחיו, שם ביציאה מקשת באסקו משני עבריה ולאורך הכביש הראשי, שורה שלמה של חנויות רהיטים ומפעל למיטות ברזל גדול.
פלג זה של המשפחה היו עשירים מופלגים וגרו מחוץ לגטו ועם משרתים ומשרתות, שומרים ונהגים ממש כמו באגדות.
כמנהגי בקודש קדתי קלות ונשקתי בגב ידו המושטת לעברי והייתי מבקש, דדה ריאל [מטבע מרוקו], תמיד קיבלתי משהו ולא תמיד זה היה ריאל, לרוב זה היה פרנק או שניים, ואחר שם ידו על ראשי וברכני. אני הייתי שמח בחלקי על כי היה לי תמיד במה לקנות לי ממתק ואם חסכתי וצברתי די פרנקים הייתי הולך לשוק הברזל [שוק אלחדיידיה] וקונה לי כלי עבודה שונים וחומרים. עוד אספר על כך.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
