הרגשות הפנימיים שבנו הם הורמונים, כימיקלים, שאנחנו מייצרים בגופנו הפיזי, אם המעשה נעשה במודע או שהוא נעשה שלא במודע, שגורמים לנו להתנהג בהתאם.
רוב האנשים חושבים, שאת דפוס ההתנהגות הרגשי שאיתו הם נולדו, ואיתו הם חיים, הוא תוכנה מקובעת, שאינה בשליטתם ואינה ניתנת לשינוי.
לכן, חשוב לדעת, שהגוף הפיזי שלנו, הוא בשליטתנו הבלעדית, ושניתן לשנות ולהשתנות. יש באפשרותנו, להחליט אם אנחנו רוצים להפעיל את הרגשות הפנימיים שבנו, או שלא להפעיל אותם.
מה קורה לנו, כאשר אנחנו מייצרים את הרגשות הפנימיים שבנו? בייצור הרגשות הפנימיים שבנו, אנחנו גורמים לעצמנו, לאי-הפעלה נכונה ובריאה של גופנו הפיזי, מעשה שגורם לשינוי התנהגותי, שינוי שמוציא אותנו מהרוגע הפנימי.
כלומר, ייצור הרגשות הפנימיים שבנו, מעצם הפעלת הגוף הפיזי באמצעות הרגשות, גורם לכך, שהגוף הפיזי שלנו, אינו מתפקד באופן מכוון.
ייצור הרגשות הפנימיים, אשר גורמים לאי-הפעלה נכונה של הגוף הפיזי שלנו, גורמים להיחלשות המערכת החיסונית, שכתוצאה מכך אנחנו חשופים למחלות, והם הגורמים העיקרים לכל התופעות הפיזיולוגיות, שנגרמות כתוצאה מייצורם.
מעצם הפעלת הרגשות, אנחנו מכניסים את עצמנו, וגורמים לכך, שנחיה במצב תודעתי של הזיה.
לכן, אנחנו נכנסים למצב שבו אנחנו מרגישים, חושבים, מדמיינים, ויוצרים מבחינה תודעתית את המציאויות כאשליה. אשליות במבחן המציאות האמיתית, מתנפצות להן.
בגלל הצורך והנזקקות שלנו להרגיש, יצרנו לעצמנו את אין-סוף הפולחנים הרגשיים. יצרנו לעצמנו אורח חיים, שמושרש בו הצורך והנזקקות שלנו להרגיש, שאין לו כל קשר למהות ומטרת החיים.
אורח חיים רגשי זה, מתבטא בכל תחום ותחום בחיינו, אם זה בנושא תזונה, שינה, ספורט, זוגיות, יחסי מין, משפחה, חברות, עבודה, ועוד.
כתוצאה מהרגשות ההתנהגות שלנו משתנה, כלומר אנחנו משתנים, מה שמקשה עלינו לחיות עם עצמנו.
למה זה קורה לנו?
חינכו, אילפו, תכנתו אותנו, שיש רק שתי אפשרויות שאיתן אנחנו צרכים להתמודד, ואיתן אנחנו צריכים לחיות.
אפשרות אחת היא, לחיות עם הרגשות שגורמים לנו להרגיש טוב, כמו: אהבה, אושר, שמחה, הנאה, צחוק, תשוקה, ועוד.
אפשרות שנייה היא, לחיות עם הרגשות שגורמים לנו להרגיש רע, כמו: פחד, חרדה, שנאה, רוע, כעס, דיכאון, ייאוש, ועוד.
וכך עם הנדנדה הרגשית, עם הזיגזג הרגשי בין הרגש הטוב שבנו, לבין הרגש הרע שבנו אנחנו חיים.
מהי האפשרות הנוספת?
האפשרות הנוספת היא, שאפשר לחיות ללא ייצור הרגשות הפנימיים שבנו, והפעלת הגוף הפיזי באמצעותם, עם כל מגוון סוגי ההתנהגויות שמלוות כתוצאה מכך.
אפשרות נוספת, מאפשרת את המצב שבו הגוף הפיזי שלנו יהיה רגוע. כאשר אנחנו רגועים, הגוף הפיזי שלנו יציב ומאוזן, ופועל ומתפקד באופן מכוון.
כמובן, שכדי להביא את הגוף הפיזי שלנו לרמת מודעות מתקדמת זו, עלינו לחיות אורח חיים בריא.
אורח חיים בריא, הוא אורח חיים רגוע ושלו, שיש בו סדר ושיגרה, שכולל בתוכו מכלול שלם של נושאים הקשורים לכך, כמו: רוגע, שינה, תזונה, פעילות גופנית, שמירה על טמפרטורת הגוף, לחיות ללא לחץ של זמן, היגיינה אישית וסביבתית, נשימות סדירות, ועוד.
מתי התחלנו להרגיש וללמוד על הרגשות?
עוד בבטן אימנו הרגשנו, וכך עם דפוס ההתנהגות הרגשי בנינו את עצמנו. כשיצאנו לאוויר העולם, המשכנו ולמדנו וביססנו את דפוס ההתנהגות הרגשי שלנו. אבל בעיקר למדנו להתנהג בהתאם לרגשות מאימנו, כי אליה היינו צמודים יותר בתהליך הגדילה וההתפתחות שלנו.
דפוס ההתנהגות הרגשי, מלווה אותנו בחיינו, וזהו דפוס התנהגות שאיתו אנחנו חיים ללא מודעות עצמית לכך, אלא אנחנו חיים עם הרגשות מתוך אינסטינקט ומתנהגים באופן אוטומטי, עד שלב מסוים בחיינו שבו אנחנו מתחילים להיות מודעים יותר ויותר לרגשות הפנימיים שבנו, ולהתחבר אליהם.
לכן, אפשר לראות בהתנהגותו הרגשית של הילד את דפוס ההתנהגות הרגשי שאימו חוותה, כשהיא הייתה בתהליך ההיריון עם הילד.
במידה והאם הייתה בתהליך ההיריון במצב רגשי, והיא בעיקר אהבה והייתה מאושרת ושמחה, הילד לאחר הלידה יחקה את אותו דפוס ההתנהגות הרגשי של האם, והוא גם בעיקר יאהב, יהיה מאושר ושמח.
במידה והאם הייתה בתהליך ההיריון במצב רגשי, והיא בעיקר פחדה והייתה בדיכאון ובחרדה, הילד לאחר הלידה, יחקה את אותו דפוס ההתנהגות הרגשי של האם, והוא בעיקר יפחד, יהיה בדיכאון ובחרדה.
במידה והאם הייתה בתהליך ההיריון במצב רגשי, שהוא כולל גם את הרגש הטוב, וגם את הרגש הרע, הילד לאחר הלידה, יחקה את אותו דפוס התנהגות הרגשי של האם.
איך צריכה האם להתנהג?
המצב הבריא ביותר גם לאם וגם לילד הוא, שבתהליך ההיריון המצב הרגשי של האם יהיה רגוע, כלומר ללא יצור והפעלת הרגשות הפנימיים שבה, מצב זה מנטרל את הקונפליקט התודעתי, הניגוד התודעתי, ואז הילד לאחר הלידה יחקה את אותו דפוס ההתנהגות הרגוע של האם, ויהיה רגוע.
כלומר, כאשר האם היא רגועה, היא מחוברת לעצמה, לאני העצמי שלה, לזהותה האמיתית. לכן, התינוק יוולד כאשר הוא רגוע, אבל בעיקר מחובר לזהותו האמיתית.
כלומר, השאלה הנשאלת היא, באיזה מצב רגשי, הייתה האם בתהליך ההיריון? חוסר ההבנה מצד ההורים, ובעיקר מצד האם, מוביל למסע ייסורים רגשיים, שמלווה את אורח חיינו.
כמספר הרגשות שאנחנו מייצרים בגופנו, כך הם מספר הדמויות שאנחנו יוצרים בדמיוננו, וכמספר הדמויות שבדמיוננו, כך אנחנו מיישמים את התדמיות שיצרנו לעצמנו, ולכן כך הם מספר המציאויות הדמיוניים שאנחנו יוצרים בתודעתנו, שהופכים לאשליות, שאליהן אנחנו מכניסים את עצמנו, ואותן אנחנו מנסים לממש במציאות האמיתית.
הגוף הפיזי שלנו הוא החומרה, והתודעה שלנו זו התוכנה, וניתן לשנות את המצב התודעתי מתוך ההבנות שאנו מגיעים אליהם במהלך חיינו, כלומר אפשר לתקן.
פיזית, אותם רגשות גורמים לנו להתנהג בהתאם, כלומר לכל רגש שבנו התנהגות, קול ודיבור שונה.
רגשות, הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, כך לימדו וחינכו אותנו. חינכו אותנו, שכאשר אנחנו מרגישים אנחנו חיים ולא מתים. אמרו לנו שהרגשות זה הדבר הכי כיפי בחיים, כמובן שהם התכוונו אך ורק לרגשות שגורמים לנו להרגיש טוב, כמו: היצר המיני, תשוקה, תאווה, לאהוב, לצחוק, לשמוח ולהיות מאושרים, ושכמובן צריך ליהנות מהחיים עם שאר אותם הרגשות שגורמים לנו להרגיש טוב, ושעושים אותנו לאנשים טובים יותר, כביכול. כך, גרמו לנו הורינו לבנות את אישיותנו.
אבל, לא מדובר בליהנות מהחיים, מדובר בלהבין איך לחיות את החיים, בהתאם למהות ומטרת החיים. רוב האנשים מעדיפים לא להפעיל בתוכם את הרגשות שגורמים להם להרגיש רע, כמו: פחד, חרדה, דיכאון, ייאוש, כעס ועוד, למה? כיוון, שאותם רגשות פנימיים, פשוט גורמים לנו להרגיש רע, בתוכנו.
אנחנו מייצרים בעצמנו את הרגשות שבנו, והם פנימיים לנו, והם אישיים לנו, ואין לרגשות שבתוכנו כל קשר למציאות האמיתית, הטעות שאנשים עושים היא, כתוצאה מתרגום שגוי ומוטעה, ייחוסם של רגשותיהם לכל מיני גורמים שהם חיצוניים להם.
מה שאנחנו עושים, כתוצאה מהרגשות שאנחנו מייצרים בגופנו הפיזי שלא במודע, אנחנו יוצרים מצביים תודעתיים, מציאויות דמיוניים, על-פי אותם רגשות שאנו מרגישים, ומנסים לממש את התסריטים שבדמיוננו, במציאות האמיתית.
אנחנו במאי סרטים אין סופיים בתודעתנו, כתוצאה מהרגשות. בין הרגשות הפנימיים שבתוכנו, ויצירת מציאות דמיונית, ויחוסן, והניסיון לממש את התסריט הדמיוני במציאות האמיתית יש פער, וברוב המקרים התוכנית נכשלת, האשליה מתנפצת לה, אבל גם אם נמשיך לנסות לממשה או בהמשך חיינו נממש את התוכנית, הדבר גורם לנו לאי-שקט פנימי, שאיתו אנחנו חיים וממנו אנחנו סובלים, מה שנקרא הדחקה.
כתוצאה מהדחקת הרגשות, אם הדבר נעשה שלא במודע, צריך להבין שהרגשות קיימים, ואם לא נהיה מודעים אליהם, הדבר יכול לפגוע בבריאותנו. הידרדרות במצב הבריאותי, גורם לייסורים, מביא מחלות, תופעות פיזיולוגיות, להזדקנות ואף למוות.
כמה דוגמאות, לתרגום שגוי לרגשות הפנימיים שבנו
דוגמה ראשונה: כאשר אני אומר לחברה שלי, אני אוהב אותך! אני מרגיש את רגש האהבה! רגש האהבה הוא בגופי, בתוכי! רגש האהבה, הוא אישי ופנימי, הוא בי! לכן, אני מרגיש, ולכן אני אוהב את עצמי בלבד ומתנהג בהתאם! אני לא אוהב את החברה שלי! אני מייחס את מה שאני מרגיש, כלפי החברה שלי! בגלל חוסר ההבנה, אני מרגיש, חושב ומדמיין, שאני אוהב אותה, ובכך אני מאבד את זהותי!
לכן, כשאנחנו מעוניינים בבחירת בן או בת זוג, למטרת זוגיות והקמתה של משפחה והבאת ילדים לעולם, הטעות שאנחנו עושים היא, בכך שהבחירה שלנו נעשית בעזרת הרגשות שבנו, כאשר בפועל, הבחירה הטבעית צריכה להיות על-פי קריטריונים רגועים, רציונליים ועניינים, שתואמים את מטרת הזוגיות. כלומר, הבחירה צריכה להיות על-פי רמת המודעות עם מי שאיתו אנחנו רוצים לחיות בזוגיות, ולהביא ילדים לעולם, כדי שרמת המודעות והבריאות של הילד שנביא לעולם, תהיה כמה שיותר מתקדמת. אפשר לחזר, אבל ללא רגשות וברוגע, ובכך לשמור על זהותנו האמיתית.
דוגמה שנייה: כאשר אני אומר לחבר שלי, אני שונא אותך! אני מרגיש את רגש השנאה! רגש השנאה הוא בגופי, הוא בתוכי! רגש השנאה הוא אישי ופנימי, בי! לכן, אני מרגיש ושונא את עצמי בלבד, ומתנהג בהתאם! אני לא שונא את החבר שלי! אני מייחס את מה שאני מרגיש כלפיו! בגלל חוסר ההבנה, אני מרגיש, חושב ומדמיין שאני שונא אותו, ובכך אני מאבד את זהותי!
דוגמה שלישית: כאשר אני כועס, ולא משנה מה מישהו אמר או עשה, אז אם כעסתי אני העצבני, רגש הכעס הוא בתוכי, אני עצבני על עצמי, ולכן אני מתנהג בהתאם, ומייחס את רגש הכעס שבי כלפי אנשים אחרים, שהופכים להיות הקורבנות שלי! בגלל חוסר ההבנה, אני מרגיש, חושב ומדמיין, שאני כועס ומתעצבן על האחר, ובכך אני מאבד את זהותי הרגועה!
כך הדבר נעשה עם כל הרגשות הפנימיים שבנו, שאנו מייצרים ומעוררים בתוכנו, ומיחסים אותם לכל מיני גורמים שהם חיצוניים לנו, כולל הרגשות הטובים, וכולל את הרגשות הרעים שבנו, ולכן אנחנו מאשימים את כולם, ורק לא מבינים שהבעיה היא בנו.
הדבר משתקף גם לגבי אותם רגשות הפנימיים שבנו, שאנו מייצרים ומעוררים בתוכנו, ומייחסים אותם לגבי חיות מחמד מהחי, צמחים, אוספים למיניהם, עצמים מהדומם, וכל דבר אחר שאנו טועים וחושבים ומיחסים רגש כלפיו, כשבעצם הרגש הוא אישי ופנימי בנו, ואין לכך כל קשר לאותם גורמים חיצוניים שציינתי.
למה הדבר דומה?
הדבר דומה לנרקומן, שמזריק את הסם בעזרת מזרק דרך הוריד לגופו הפיזי, ובכך הוא מכניס את עצמו למצב של הזיה, ומתנתק מהמציאות האמיתית שבה הוא חי.
בן אנוש שמייצר וחי על-פי רגשותיו הוא גם כן נרקומן, אך ההבדל הוא בזה שהרגש שהוא גם כן סם, את הסם הרגשי בן האנוש מייצר בתוכו בגופו הפיזי, אם הדבר נעשה במודע או שהוא נעשה שלא במודע, מה שגורם לו להתנהג בהתאם, ולחיות בהזיה רגשית, ובכך לאבד את זהותו האמיתית ולהתנתק מהמציאות האמיתית, ולצייר לו בדמיונו מציאות שהיא אשליה.
מסקנה: הרוגע הפנימי מתאפשר לנו, אך ורק כאשר אנחנו לא מייצרים את הרגשות הפנימיים שבנו.
לסיכום, עוד בבטן אימנו, התחלנו להרגיש. לאחר שנולדנו המשכנו להרגיש. בהתאם למה שאנחנו מרגישים, אנחנו יצרנו לעצמנו את עתידנו. בשלב מסוים בחיינו, אנחנו מתחילים להתחבר לעצמנו, ולהיות יותר ויותר מודעים לרגשות הפנימיים שבנו, ומתחילים לצאת מדפוס ההתנהגות האינסטינקטיבי שאיתו נולדנו ושאיתו התנהגנו באופן אוטומטי. שלב זה הוא השלב הקשה ביותר בחיינו, כיוון שאנחנו מתחילים להבין שאנחנו סובלים, ושמשהו אינו בסדר. לכן, אנחנו מתחילים לשאול שאלות, אבל בעיקר מחפשים איך לשפר את תפקוד גופנו הפיזי, וללמוד להירגע.
להתרגש זה לא בריא, להבנתי ומניסיוני.
