בדוח שפרסם מבקר המדינה נקבע, בין היתר:

• 
  ועדה הכוללת את היועצת המשפטית של משרד רה"ם (להלן - היועצת המשפטית), סמנכ"ל בכיר למינהל ולמשאבי אנוש וחשב המשרד (להלן - ועדת השלושה) החליטה שאין לממן את היטל הבצורת (היטל על צריכת מים עודפת) המוטל על צריכת המים במעון הפרטי, אך היא שינתה את החלטתה על-פי הנחיית ראש הממשלה. בעקבות החלטה זו של הוועדה החזיר משרד רה"ם לראש הממשלה בשנת 2012 את תשלומי היטל הבצורת ששילם בשל צריכת המים העודפת במעון הפרטי.
  

על-פי הדוח, ראש הממשלה חויב בשנים 2009 ו-2010 בתשלום מס בצורת בסך 1,322 ש"ח ו-4,160 ש"ח בהתאמה (סה"כ 4,482 ש"ח), ושילם סכומים אלה.

לקביעה הנ"ל, כאילו הוועדה שינתה את החלטה על-פי הנחיית ראש הממשלה, אין בסיס, כפי שנבהיר בהמשך.

כאמור לעיל, המבקר קובע בדוח כי ועדת השלושה שינתה החלטתה בעקבות הנחיה שקיבלה מנתניהו. טיעון זה מופרך מכל וכל. להלן העובדות:

א) בכינוס שקיימה ועדת השלושה באוגוסט 2012 ציין הסמנכ"ל הבכיר למינהל, רני ישי, כי "רה"מ מבקש במפורש שלא ישולם על-ידי המשרד מרכיב 'מס הבצורת', זאת מסיבות מובנות". דברים אלה נרשמו בפרוטוקול.

ועדת השלושה קיבלה את הודעת נתניהו, כפשוטה. לכן חבריה לא דנו בסוגיה ולא הכריעו בעד או נגד תשלום 'מס בצורת'. הוועדה קיבלה החלטה מקדמית באותה ישיבה (בדרישות שונות שכן הובאו לדיון והכרעה) לפיה: "בשלב זה לשלם 50% מהיקף החשבונות (ללא מס בצורת) כאשר במקביל ייבדקו הנושאים הבאים: הפרדת צריכת המים של הבריכה".

עינינו הרואות: סוגיית 'מס בצורת' "בודלה" מהחלטת ועדת השלושה (בסוגריים), מכיוון שהוועדה לא נדרשה להכריע בנושא שלא הובא להכרעתה. לקביעת המבקר, כאילו: "בוועדה הוחלט שמשרד רה"ם לא ישלם את מס הבצורת", אין בסיס;

ב) נתניהו נמלך בדעתו זמן קצר לאחר מכן, גם נוכח גובה ההוצאה, לאחר שאנשיו הקרובים בדקו את החוק ואת ההחלטה שקיבלה ועדת הכספים של הכנסת עוד בשנת 1982. על-פי אותה החלטה, המדינה תישא, בין היתר, בהוצאות המים של מעונו הפרטי של ראש הממשלה. החלטה זו, אגב, מעוגנת גם בהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, שניתנה לפני כ-15 שנים;

ג) בדיון שני שהתקיים בוועדת השלושה באוגוסט 2012, לאחר שהועלתה הדרישה מצד נתניהו לחייב את המדינה לשלם 'מס בצורת', הוחלט לקבל את הבקשה.

ועדת השלושה הסתמכה בהחלטתה על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (שהוצאו בעקבות החלטת ועדת הכספים של הכנסת מ-1982), הקובעות: אוצר המדינה ישתתף בהוצאות מעונו הפרטי של ראש הממשלה מחוץ לירושלים, בכפוף לתנאים הבאים: א. ראש הממשלה שוהה בבית בדרך כלל לפחות יום בשבוע; ראש הממשלה לא יאכסן את תכולת הבית הפרטי במקום אחר (היינו: שהבית מרוהט ומתוחזק ומתאים למגורים); המדינה תשתתף רק במעון פרטי אחד; המדינה תשלם את ההוצאות כגון: נקיון, מים, חשמל, גז, גינון, טלפון וכו'.

על-בסיס זאת התקבלה ההחלטה: "הוועדה החליטה שמשרד רה"ם ישלם את מס הבצורת שהוטל על ראש הממשלה, בקיזוז החלק היחסי של המים הנדרשים למילוי הבריכה".

ד) כותב המבקר, כי בדיון השני שקיימה ועדת השלושה באוגוסט 2012 הוחלט "לשלם את 'מס הבצורת' על-פי הנחיית ראש הממשלה כי על המשרד לשלם את חשבון המים כולל מס בצורת". לקביעה זו אין בסיס. שכן:

• ראשית - ראש הממשלה לא הנחה איש, אלא לכל היותר ביקש מימון המדינה לתשלום 'מס בצורת'. וזו זכותו בהתבסס על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה;

• שנית - אין בכוחו של ראש הממשלה להנחות את ועדת השלושה, מאחר ששניים מחבריה, הידועים כאנשים עצמאיים, כפופים לגורמים רמי-דרג חיצוניים: היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה כפופה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה; חשב משרד ראש הממשלה כפוף להנחיות החשב הכללי במשרד האוצר.

העובדות דלעיל מלמדות - גם אם נניח לטובת המבקר שפירא שלא פעל מתוך חולשה כלפי התקשורת ו/או בכוונת זדון כלפי נתניהו, כי למצער: המבקר שגה קשות באופן מקצועי והסתמך על "עובדות" שלא היו ולא נבראו. מכיוון שכך נהג, נציג כאן את המסקנות האמיתיות העולות מהעובדות הברורות והפשוטות:

• בניגוד למסקנתו של מבקר המדינה, הוועדה לא שינתה את החלטתה, מהטעם הפשוט: בכינוס הראשון שקיימה לא התקבלה החלטה המחייבת את נתניהו לשלם, אלא נרשמה הודעת ראש הממשלה שהוא ישלם את חשבון 'מס בצורת'.

• בדיון השני שקיימה באוגוסט 2012 נדרשה הוועדה ואכן קיבלה החלטה המחייבת מימון 'מס בצורת' על-ידי המדינה, וזאת לאחר שנתניהו נמלך כאמור בדעתו, ודרש החזר בגין 'מס בצורת' שבו חויב (ושילם).

הוועדה נימקה את ההחלטה, בין היתר, באמור בהנחיות ובהחלטת ועדת הכספים של הכנסת, המחייבים מימון תשלומים ומיסים גם בגין מים במעונו של ראש הממשלה. אפילו המבקר, שבחר לילך בדרך פתלתלה והתנכר לעובדות, הגיע בסופו של דבר להכרה זו וקבע:

• 
  "אמנם במישור המשפטי-טכני לא הייתה לכאורה חריגה מהנוהל: בתחומים שבהם נקבעו תקרות לא הייתה חריגה מתקרות אלה, ובתחומים שבהם לא נקבעו תקרות לכאורה לא תיתכן חריגה שכזו".
  

הנה-כי-כן: בניגוד לקביעה המופרכת של מבקר המדינה, הסותרת אפילו את דבריו-הוא, ובניגוד לפרסומים במרבית כלי התקשורת ששמחו להשתמש בדוח המבקר כדי לתקוף את הליכוד בכלל ואת נתניהו בפרט, לא נקבעה הגבלה כמותית בחוק על צריכת המים. לכן, לא ניתן להאשים את נתניהו בחריגה מהחוק. כמו-כן, בניגוד לטיעונו של המבקר, הוועדה לא שינתה את החלטתה (בעד תשלום 'מס בצורת' על-ידי המדינה), מכיוון שקודם לכן לא הייתה החלטה המחייבת אותו לשלם ו/או הוועדה לא קיבלה החלטה המחייבת את נתניהו לשלם.