נמל ימי בעזה - צעד לכיוון נורמליזציה?

לנוכח החשש הגובר מכך שהכלכלה הקורסת והתסיסה הגוברת ברצועת עזה יובילו לחידוש העימות בין ישראל לחמאס, הביעו באחרונה בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון תמיכה בתוכנית לבנות ברצועה נמל ימי, ובלבד שהפרויקט יישען על הסדרי ביטחון הולמים. עד כה, למעט השרים ישראל כ"ץ ויואב גלנט, ממשלת ישראל לא ביטאה בפומבי עמדה רשמית בקשר לתוכנית. נראה כי הדבר נובע משיקולים הנוגעים לאינטרסים של שחקנים אזוריים נוספים, כמו גם לסוגיות ביטחוניות. רשימה זו עוסקת בכמה מן השיקולים, שראוי כי ינחו את הדיון בנושא.

הבעיה: בעקבות הפסקת האש בסיום מבצע 'צוק איתן' אמור היה להיפתח משא-ומתן עקיף בין ישראל לחמאס בתיווך הרשות הפלשתינית, שיעסוק, בין היתר, בנושא הנמל הימי בעזה. תביעתו של חמאס לנמל ימי נועדה לקדם שלוש מטרות. ראשית כל, נמל פלשתיני עצמאי בעזה יוכל לספק לפלשתינים את מה שהם שואפים אליו - חופש תנועה לסחורות ולאנשים, לצד תחושה של אוטונומיה והגדרה עצמית. שנית, מדובר בהישג, שייתפס כניצחון חשוב של החמאס ויעלה את מעמדו בזירה הפלשתינית הפנימית וממילא בזירה האזורית. ולבסוף - מכיוון שמרבית המיליארדים שהובטחו לשיקומה של עזה מעולם לא הגיעו אליה, נמל יוכל להמריץ את כלכלת הרצועה, השוקעת, ולהקטין את שיעור האבטלה בה, שהוא כיום הגבוה בעולם.

לישראל יש אינטרס חזק להגיע להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, ולכן היא רואה בפיתוח עזה נושא בעל חשיבות אסטרטגית. המצב ההומניטרי בעזה, בשילוב ההסתה נגד ישראל, מייצרים פצצה מתקתקת, המכוונת נגד ישראל. עם זאת, גורמי הביטחון הישראלים מבינים שנמל פלשתיני בעזה ללא הסדרי ביטחון נאותים יציב איום ביטחוני ניכר על ישראל. נמל כזה יאפשר לחמאס להגדיל את מאגר הנשק שלו, לרבות טילים לטווח בינוני וארוך, מערכות להגנה אווירית וטילים נגד טנקים, ויהפוך לנתיב כניסה ויציאה עבור אנשי חמאס ושאר ארגוני טרור. על-רקע שיקולים אלה יש לבחון את האינטרס המחודש בבניית נמל ימי בעזה.

הרקע: הרעיון לבנות נמל ימי בעזה נדון כבר בראשית תהליך אוסלו ושולב ב"הצהרת העקרונות להסדרי ממשל עצמי זמניים" ("הסכם אוסלו"), שנחתמה בין ישראל לאש"ף ב-1993. שמונה חודשים מאוחר יותר, "הסכם עזה-יריחו" הוסיף ופירט את הרעיון: נקבע כי תוכניות להקמת הנמל, מיקומו ושאר הנושאים הקשורים אליו ונוגעים לאינטרסים הדדיים יידונו בהמשך, במשא-ומתן נוסף ובהתאם להסדרי הביטחון הנחוצים - במיוחד הסדרים הקשורים למעברים הבינלאומיים, שהמשיכו להיות בשליטת ישראל. הסכם הביניים בין ישראל לפלשתינים, שנחתם ב-1995, אישרר התחייבויות קודמות אלה.

מלכתחילה, הממסד הביטחוני בישראל הסתייג מאוד מבניית נמל פלשתיני בעזה, מחשש שהנמל ייעשה מעבר נוסף לכניסת נשק ומחבלים. לשיטתה של ממשלת ישראל, רק צה"ל מסוגל להבטיח בדיקות אפקטיביות של כלי שיט ומשלוחים הנכנסים לנמל. לפיכך, למרות שהחוזים לבניית הנמל (שתוכנן אז כנמל של הרשות הפלשתינית בפיקוח ישראל) נחתמו כבר ב-1994, המחלוקות הנמשכות סביב סידורי הביטחון וההפעלה מנעו את בנייתו בפועל. בהמשך, התוכניות לנמל ימי בעזה שבו ואושרו במזכר שארם-א-שייח (1999). הבנייה הייתה אמורה להתחיל מיד, לצד הקמת מנגנוני ביטחון וביקורת מכס של אנשים וסחורות והקצאת אזור שייועד לבדיקה וביקורת. בפועל, החלו העבודות בקיץ 2000 והן היו אמורות להסתיים בתוך שנתיים. אולם ישראל עצרה את הבנייה זמן קצר לאחר מכן, ובהמשך, בזמן האינתיפאדה השנייה (אינתיפאדת אל-אקצה), האתר הופצץ ונהרס. המדינות התורמות עצרו את מימון הפרויקט והעבודות הופסקו כליל.

למרות שישראל יצאה מעזה לחלוטין בקיץ 2005, לפני למעלה מעשור, גורמים מרכזיים בקהילה הבינלאומית עדיין מתייחסים אל הרצועה כטריטוריה המצויה תחת אחריות ישראלית. המצור הימי שהטילה ישראל על עזה מסיבות ביטחוניות ממשיך להשפיע באורח שלילי על תדמיתה של המדינה בעולם, תוך התעלמות מהעובדה שישראל מקיימת את התחייבויותיה ההומניטריות לאוכלוסייה. המצב הנוכחי בעזה ממשיך להיות בעיה ישראלית, והוא נתפס כבעייתי גם בעיני הקהילה הבינלאומית.