אל-באז חיבק את ברק

"אני הייתי היחיד שחשב שייצא הסכם במו"מ בקמפ דייוויד ב-1978. האחרים היו פסימיים, פסימיים מאוד, כי היו פערים עצומים בין הצד הישראלי לצד המצרי" - סיפר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אשר הצטרף למשלחת לבקשתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין. הוא דיבר (יום ד', 22.6.16) בהשקת ספרו של עו"ד יורם אלרואי "'לא' הוא פתיחה טובה" בלשכת עורכי הדין.

עוד אמר ברק כי בלי הנשיא ג'ימי קרטר - לא היה הסכם, כשם שלא היה הסכם בלי בגין והנשיא אנואר סאדאת. "היה ברור שאם לא יהיה הסכם, זה כישלון של קרטר; ואם יהיה הסכם - זה הישג של האחרים. עם כל הביקורת שיש לנו על קרטר, וגם לי יש, וסבלתי ממנו הרבה באותם שבועיים, בלעדיו לא היה הסכם".

שתי המדינות רצו שלום, המשיך ברק, אבל בתנאים שלהן. "היה לנו מגשר עם שוט אדיר, ששני הצדדים הבינו שהם לא יכולים להרגיז אותו יותר מדי. לשניהם היה ברור שאם המו"מ ייכשל, המגשר יטיל על מישהו את האחריות - והם לא רצו להיות אותו מישהו". לדברי ברק, החשש הגדול בצד הישראלי היה שהאמריקנים יציגו תוכנית משלהם, וקרטר איים מספר פעמים להפעיל את השוט שבידיו. "קרטר הוא איש קשה, ג'ינג'י כזה, כועס עליך מיד אם אתה אומר משהו שהוא לא מסכים". כאשר נשיא ארה"ב הוא המתווך, המצב הוא בעייתי - כי הוא בעל הבית, הוסיף.

לדברי ברק, לקח מרכזי שלו מהמו"מ היה שהיועץ המשפטי מסייע ולא מנהל. עוד מצא, כי צריך לבוא למו"מ מוכנים - "ואנחנו באנו מוכנים. את רוב העבודה עשה מאיר רוזן [היועץ המשפטי של משרד החוץ]. הכרנו היטב את הצד שלנו, וזה חשוב נורא". ברק סבור, כי צריך לדעת במו"מ מהם שולי הביטחון: "אי-אפשר לרצות גם חגורה וגם שלייקס. צריך לוותר על השלייקס ולהדק את החגורה כך שהמכנסיים לא יפלו. כל דבר שם הוא פצצה: אתה כותב 'ירושלים' או 'אל-קודס'? צריך לדעת לנווט בין הפצצות הללו".

עוד אומר ברק כי חשוב מאוד לנהל מו"מ בתום לב. באחד המקרים, הוא גילה טעות של אל-באז לרעת המצרים. ברק דיווח על כך בדיון של המשלחת הישראלית וביקש להעמיד את אל-באז על הטעות. "משה דיין סירב ואמר: הם הסכימו. אמרתי: בסדר, אבל אתה תמשיך את המו"מ ולא אני. בגין אמר: בסדר, תגיד לו. רצתי לבניין שלהם ואמרתי לו שאני חייב לדבר איתו. אל-באז אמר: לא, כבר הסכמנו. אמרתי לו: אוסמה, שווייה שווייה. הראיתי לו את זה, והוא חיבק אותי ונישק אותי. אל תנסה לסדר את הצד שכנגד", קבע כלקח.

עוד חשוב להכיר את עמדת הצד שכנגד, "ולעיתים ידעתי את העמדה המצרית יותר מאשר אוסמה אל-באז [הנציג המצרי לשיחות עם קרטר]. עמדתו של סאדאת הייתה שהוא בא לשלום, וכל המשלחת שלו הייתה נגדו. לכן ידעתי היכן אפשר ללחוץ עליהם, כי ידעתי למה סאדאת יסכים ולמה לא; הוא לא היה איש של פרטים אלא של חזון, ואם זה תואם את החזון שלו - אפשר לתאם את הפרטים אחר כך".