לכודה בפקעת של זכרון

"עצרי, חכי רגע"

המשוררת פנינה פרנקל שבה לקוראיה עם ספר שירה חדש - עדין, נוגה, ומרגש עד דמעות. היא מצליחה להגיע אלינו בנגיעות רכות. מקרבות, משתפות, ומציתה את ליבת הרגש - המציפה אותנו באלפי נגוהות אור, אנושיות וטהורות שאין למעלה מהן.

'ההיזכרות', אינה סתמית ובנאלית, היא מגדירה תחומי חיים שלמים של זוגיות ושותפות משפחתית מורגשת. המשוררת נוטלת אותנו אל תמונות אין סופיות של תחנות בהן נמצא תנועה ועצירה רגעית, לצד רצף חוויות מתהוות המשתנות ללא הרף כדוגמת הפסוק (ע' 14): ... "אֲנִי שׁוֹלֶפֶת אֶת הַמְּגֵרוֹת/שֶׁמִּתַּחַת לָאָרוֹן כְּדֵי לְרוֹקֵן אוֹתָן לִפְנֵי הַחַג/וְגַעְגּוּעִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ בָּהֶן פּוֹרְצִים/מִתּוֹךְ הַנַּעְלַיִם"...

הגעגועים האנושיים נצמדים 'לחפצים' רבים הנאגרים במגירות ומציפים אותנו בטבעיות כל פעם שנפגש עמם מחדש. חווית הגעגועים מתעצמת פי כמה, כאשר באותם החפצים גנוזים ושמורים חווית של רגעי חיים שאינם בר-חלוף. כך מציפים הרגשות ובועטים בנו במודע, ובתת-המודע - אפילו אם נתקלים במעשה שגרה, כמו תפירת כפתור שנפל מהבגד (ע' 16): ..."בְּקַעֲרִית הָעֵץ שֶׁעַל הַשִּׁדָּה שְׁנֵי כַּפְתוֹרִים/שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִשַׁרְווּלֵי חֻלְצָתְךָ הַכְּחֻלָה -/אֵין כְּבָר צֹרֶךְ לְחַפֵּשׂ לָהֶם מַחַט/וּלְהַשְׁחִיל בָּה חוּט מַתְאִים"...

בדיחות הדעת

מעשה פשוט של תפירת כפתור הגורמת (בעידן המודרני) טרחה. הנה במצבי 'בדידות', אותה טרחה, מקבלת פרופורציה הפוכה ורצון עז להשיב לקדמותם את החיים השגרתיים הבטוחים והטובים שהיו.

חיי היומיום אף הם מקבלים בספר ממד חזותי של צפייה תלת-ממדית. הנה 'סיפור האהבה' הרגיל שלפנינו, אשר חיה בהרמוניה מופלאה כל הימים. עם מותו של בן-הזוג, החיים נהפכו על פיהם והתנפצו לרסיסים. ואולם מבור תחתיות זה, הכותבת מנסה לצאת באמצעות הזיכרונות השוליים דווקא, ולהעלות פינה של בדיחות הדעת. אולי בשל ערכו הלא יסולא בפז של השגרה הבנאלית ביותר (ע' 13): ..."עִצְרִי, חַכִּי רֶגַע", אַתָּה לוֹחֵשׁ אֵלַי - /"בַּכִיסִים הִשְׁאַרְתִּי פְּתָקִים מְקֻמָּטִים/מֻכְתָּמִים בְּסוֹדוֹת שֶׁרָשַׁמְתִּי"...

ההזכרות הפרטית אינה נעצרת בין קירות הבית. היא מדשדשת וקולטת לתוכה את חיי החברה שבחוץ השואפים לחידוש ולהשלמה (ע' 18): ..."הַשְּׁכֵנִים בַּמַּעֲלִית מַמְתִּינִים שֶׁתַּעֲנֶה לָהֶם בְּחִיּוּךְ/וְאֲנִי שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה עֲמֻקָה/וְּמַצַפָּה לְקוֹלְךָ/שֶׁיַטְרִיד אוֹתִי, וְלוּ עוֹד פַּעַם: "נוּ, קוּמִי, קוּמִי כְּבָר/מְאֻחָר"...

ניסיון נואש

'היקיצה' מהחלימה, מביאה את המשוררת להודות בגעגועים לאהוב ולהרגיש באותן הרגעים המתוקים של הביחד השייכים לה ולו בלבד. (ע' 50 - כל השיר): ..."חָזַרְתִּי לְבַדִּי אֶל סֻכַּת הַגֶפֶן/וְאַתָּה חָסַרְתָּ לִי.../פִּי טוֹעֵם מְתִיקוּת שֶׁל רִבַּת הַבַּיִת/וַאֲנִי מְלַקֶּקֶת אוֹתוֹ מִשְּׂפָתֶיךָ,/אַתָּה יוֹשֵׁב שָׁם מוּלִי בְּפִנַּת הַשֻּׁלְחָן/מְקַלֵּף תָּפּוּז כָּתֹם/מַגִּישׁ לִי פֶּלַח/ קוֹרֵץ אֵלַי וּמְחַיֵּךְ"...

המשוררת פנינה פרנקל מנגישה אותנו עם דמויות מציאותיות לחלוטין אשר סבורים משום מה כי להם יש חיי נצח, ואינם מעלים בדמיון, כי הם עלולים ללכת ולא לשוב והנה כשזה קורה והדמות לא שבה יותר, העולם קורס והביטחון בו הוא חי עד כה, נעלם כלא היה. מכאן ואילך, נוצר חלל של ריק אין סופי. בהמשך, ישנו ניסיון נואש להיאחז בדמות דומה (לזה שהלכה) תוך שאיפה להעתיק אותה אל המציאות. אולם ללא הצלחה יתרה (ע' 11): ..."כְּשֶׁהִסְתּוֹבַבְתָּ חַי בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת/לֹא נָחוּץ הָיָה לְשַׁמֵּר מִמְּךָ הֶעְתֵּקִים/עַכְשָׁיו אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת תַּחְלִיפִים לְקִיּוּמְךָ/שֶׁיֹּותִירוּ מִמְּךָ צֵּל מְדֻמֶּה/לַאֲחִיזָה"...

הרצון והשאיפה לשמר את הזיכרון של האיש וכל מעשיו בעבר, יוצרים אצל בני המשפחה מצב של חיפוש מתמיד אחר הזיכרונות במטרה ללכוד אותן בתמונות שהונצחו. החיפושים, מעלים אלבום של נתונים. ואז אט אט נרגעים מהבהילות שאוחזת,ונקלט בתודעה - כי לא ניתן בכלל למצות חיי אדם במספר דפי זיכרונות ואפילו לא באלבום עב כרס שנשתמר. כי כל אדם באשר הוא, טומן בחובו עולם ומלואו (ע' 40): ..."אֲנַחְנוּ מְמַיְנִים אֶת חַיֶּיךָ/מְחַטְּטִים בֵּין קֻפְסָאוֹת תִּיקִים וְּמֵגירוֹת/מְקַטְלְגִים אוֹתְךָ דַּף אַחַר דַּף/ וּמוֹסִיפִים נְתוּנִים"...

לילה קסום

מכאן ואילך החיים ממשיכים לזרום בנתיבים משלהם, והאדם מוצא ניחומים בנכדים (שאין פחד כי יאלמו כך לפתע פתאום). ועל כן המשוררת כותבת (ע' 51) ..."וְעַכְשָו יָדִי אוֹחֶזֶת בְּיָדָה שֶׁל נֶכְדָתִי/כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶמְעַד. וְהִיא קוֹרֵאת אֵלַי מִתּוֹךְ תָּא/הַטֶּלֶפוֹן: "סַבְתָּא, סַבְתָּא צַלְּמִי אוֹתִי!"... והרי אלה הם תהפוכות הגורל.

ועם זאת היא אינה שוכחת את אותו האיש שכה אהבה. אדרבה, היא מיטיבה להבין היום, מאי פעם שאלפי שנות אור אולי נמחקים ואינם, אך הן אינן נעלמות מהרגש ומהזיכרון (ע' 53): ..."יַקִּירִי שֶׁלִי, אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר נִמְחָקוֹת/כְּשֶׁאֲנִי שָׁטָה אּתְּךָ לְגַלוֹת סוֹדוֹ שֶׁל לַיְלָה קָסוּם. כָּל הַנֻּסְחָאוֹת מִתְבַּטְּלוֹת כְּשֶׁאֲנִי אוֹחֶזֶת בְּךָ/בְּלִי לָגַעַת"...