האמת שלי

לא השכלנו להבין שאין - ואסור שיהיה - הבדל בין ימין לבין שמאל. כולנו יהודים, כולנו ישראלים, ואת כולנו שונאים במידה שווה. לכן גם - גורלנו אחד, כפי שהיה בזמן הנאצים.

חלק מאיתנו משמש ככלי שרת בידי אויבינו - כשהדבר נוח לאויבינו, הם נעזרים בשוטים אלו - אך סופם יהיה כסופנו. כך היה, לדוגמה, עם שמעון פרס ז״ל. כה אהבו אותו שונאי ישראל, שבגאווה רבה הם הדירו רגליהם מהלוויתו; ואני לתומי חשבתי שללוות אדם בדרכו האחרונה היא מצווה גדולה, שכן היא מגלה את האמת - האדם לא יכול להשיב תודה או לתגמל את המלווה. אכן, כנה ושווה הייתה שנאתם אלינו, בין אם אנחנו מכנים זה את זה ״קיצוני ימני״ או ״ארכיטקט אוסלו״.

ראיתי את היהודים בניכר נוטשים את מדינת ישראל, כשהתהליך הולך ומחריף עם הזמן. ראיתי את קציני הצבא וחייליו שוקדים ועומלים יותר על גיוס כספים מאשר כל דבר אחר. וכשהתפנו מעיסוק עיקרי זה, כתבו את ״מכתב הטייסים״ או את ״מכתב סרבני 8200״, וגרוע באותה מידה - ראיתי את נבחרי הציבור ומשרתיו דואגים בראש וראשונה לעצמם וחסרים הם כל מעוף, ראייה אסטרטגית רחבת כנף ומבט לעתיד.

מבחינות מסוימות, קצה נפשי בשגרה, רעה חולה היא. במידה מרובה, זו היא אותה הרגשה כפי שמרגישים אזרחי ארה״ב: אלו שנהרו בהמוניהם אחרי הדוד ברני (הסבא סנדרס) שהבטיח להם הכל בחינם, ואלו שנהרו והמליכו את טראמפ, שכן הוא הביע את תחושות לבם שנמאס - מהשקרים, מהמצב, מהפוליטיקאים הדואגים רק לעצמם, מהעשירים המתעשרים עוד יותר, מהזרים הלא חוקיים המסכנים את עצם הקיום ומהדרדרות מעמדה של ארה״ב בעולם.

נשאלת השאלה מה ניתן לעשות, והאם אדם אחד יכול להשפיע או לשנות. התשובה היא שחובה עלינו לעשות מעשה, כל אחד בדל"ת אמותיו, ולקוות שאחד או שניים אפילו יצליחו לגרוף את העולם אחריהם ובאמת לשנותו.

הנה שתי דוגמאות: ברגותי שהקים את תנועת החרם, אחת משתי התנועות המצליחות והמוצלחות ביותר במאה הנוכחית, ודונלד טראמפ, הנשיא הבא של ארה״ב.

נחזור לשאלה - מה לעשות, אם בכלל? האם, לדוגמה, ללכת להצביע למועמד הרפובליקני בקליפורניה, כשאנחנו יודעים שמבחינה מספרית גרידא לא יעלה בידו או בידה לזכות. אז נשארים בבית ולא מצביעים?

או בצבא, כשמבקשים מתנדב שיצעד קדימה, וכולם מסתכלים בתמימות מעושה סביבם, עומדים נטועים, ראשם לקרקע, או אפילו צועדים צעד אחד אחורה.

כך גם היה בעבר הרחוק עם אסתר. דודה אומר לה (דברי מרדכי, מגילת אסתר ד יג-יד): ״אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״.

האם נחרש נחריש?

בצבא העם, הוא צבא ההגנה לישראל, ניתן למצוא חיילים ומפקדים הצועדים קדימה, בלי לחכות לעידוד או לפקודה.

לא אחד ולא שניים, כמו נהר אדיר הם מתקדמים, כאחד, למרות הקשיים, הפחד המכרסם בלב, החשש האמיתי. חשש לא לחייהם הם כי אם לבני משפחותיהם, אהוביהם, שכניהם, בני עירם, והישראלים כולם.

הדבר קורה בשגרה, אך ביתר שאת בחרום, בשעת צרה וצוקה (ראה לדוגמה ״יהי רצון מלפניך / תפילת בניה״).

כך קרה עם דניאל פרג. בעוד הקהילה הישראלית הממוסדת, קול השופר, הייתה עסוקה בטפיחה עצמית על השכם, הוא יצא ועשה מעשה, ובכל 17 שנותיו זכה להעניק לנו זריקת עידוד וחיזוק אדירה ששטפה את העולם ועדיין מהדהדת באוזנינו.

כך קרה אחרי מבצע צוק איתן (2014). שונאי ישראל הפועלים במימון יהודי-אמריקני ואירופי-נוצרי, דרך הקרן לישראל החדשה וגופים ״שוחרי שלום״ ו״פעילי זכויות אדם״ דומים, לבושים כ״שוברים שתיקה״ ודומיהם, יצאו לקטרג על ישראל, על לא עוול בכפה. אין בעולם צבא מוסרי יותר מצה״ל, המקריב פעמים רבות את בניו ובנותיו למען לא לפגוע באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע.

יצאו גיבורי ״שוברים שתיקה״ ותומכיהם להלעיז ולהוציא דיבה, והממסד שותק. לא צה״ל. לא חברי הכנסת. לא הדוברים למיניהם או היועצים המכסים כל חלקה טובה בשגרה ודוברים ומייעצים גם אם איש לא מעוניין בדבריהם.

והנה, הרים ראשו קצין אחר, ואחריו אחר, ועוד אחד, ובצורה פרטיזנית לחלוטין ולא מאורגנת החלו להגיד את האמת שלהם, האמת בה הם התנסו.

כמו דניאל פרג שש שנים לפניהם, כך גם הם היו במקום הנכון, בזמן הנכון עם השפה הנכונה, דברי אמת במקום בלע.

אביחי ומתן ואתם אנשים שהם כלל לא הכירו יצרו צונמי תקשורתי בארץ ואח״כ בחו״ל, שכן היה ואקום מוחלט, בו הרעש מצד שונאי ישראל נשמע הרבה ממה שהוא (תכסיס מוכר הוא. למה דומה הדבר? ללחישה באמצע הלילה הנשמעת כמו כלי נשבר בעוצמה רבה, בעוד שבאמצע היום בקושי ניתן לשמוע את אותה לחישה).

עברו כמעט שנתיים. אותם קצינים וחיילים קיבלו עזרה ממקומות בלתי צפויים לחלוטין. מישהו עזר להם לרשום עצמם כארגון. ישראלים טובים באמצע הדרך שהכירו בחשיבות מעשיהם תרמו כספים לכיסוי הוצאות. מתנדבים צעירים, נלהבים, הצטרפו, ומאות חיילים ברמות שונות ממתינים לספר את סיפורם - לצרף עדותם לעדויות אחיהם לקרב. סיפור, שאחרי שיותר לפרסום ע״י הצנזורה, יהווה חלק מהמסד - אותו בסיס שאנחנו יודעים באופן אקסיומטי שהוא נכון, אך מעדיפים אנו להעזר בהוכחות.

עדויות; אני נזכר בעדויות ניצולי השואה על השואה שמכחישים אמרו - ואומרים - לנו שלא היתה.

כל שבישראל ובעולם שמעו עד אותה עת הוא את שונאי ישראל הקוראים לעצמם ״שוברים שתיקה״ והדומים להם, שמרוב מטרות נעלות, הם מביאים לחורבן ביתם שלהם.

והנה קול חדש, רענן, אמיתי, משב רוח מחיה.

העולם עומד ומחכך ידיו: ילחמו היהודים אלו באלו. כשנציגי ״שוברים שתיקה״ הגיעו לשוויץ, לדוגמה, ומשרד החוץ התרעם, ענו מקביליהם בשוויץ: זה הוא ארגון רשום ורשמי בישראל, אל תבואו אלינו בטענות.

האם נצליח להטביע את קול המקטרגים על-ידי אמירת האמת? האם זה מספיק? האם זה נחוץ?

אנחנו יודעים עד כמה קל להפיץ שקרים: ״אמך זונה״. ״אתה אנסת״. ״אתה רצחת״. ״אתה גנבת״. לך הוכח את חפותך ואת נקיון כפיך.

אך כשמישהו מפיץ שקרים כאלו, נבזיים ובלי כל אחיזה במציאות, אין ברירה כי אם להגן על עצמנו.

זכינו שקמים אזרחי מדינת ישראל, קצינים וחיילים בעבר ובהווה, ואומרים ״עד כאן!״ הנה ״האמת שלי!״

אביחי, מתן ואתם שחר (קצינה במיל׳ גם היא) הגיעו לסבב הרצאות באוניברסיטאות ברחבי ארה״ב. מתן ושחר שניהם בוגרי Stand With Us, והדבר מחמם את הלב, שכן SWU הניץ, גדל ופרח כאן בבלוס אנג׳לס, ומאז הווסד הארגון עד יום זה, 15 שנים אח״כ, עדיין ממשיכים חבריו בעשייה ברוכה, בעבודת קודש.

מה המיוחד בסבב הרצאות זה, והאם מכאן תבוא הישועה? הייחודיות היא בכך שעיקר פעולתם בארץ, כך גם תומכיהם ומוקיריהם, והם רואים עצמם ככלי שרת בידי אחרים - כלי עזר הקיים וכל שצריך לעשות הוא להניפו אל על ולהשתמש בו בשעת הצורך.

״׳האמת שלי׳ הינו ארגון א-מפלגתי המורכב מחיילים וחיילות במילואים שמטרתו לחנך על פעילות צה״ל ועל הערכים שלאורם חייליו פועלים, בארץ ובעולם. הארגון פועל למען הוצאת האמת אודות האופן בו חיילי צה״ל פועלים ועל דבקותם בקוד האתי של צה״ל. הארגון שם לעצמו לשקף תמונה מאוזנת ונטולת אינטרסים פוליטיים על הפעילות של חיילי צה״ל בשגרה ובמלחמה״ (מתוך אתר הארגון).

הם צעירים, הם אנרגטיים, הם מאמינים באמונה שלמה בצדקת הדרך והם לא מפחדים מעשיה.

הם הגפרור המצית להבות, להבה בוערת בקרבם, וכמו כה רבים אחרים שצה״ל נברך בהם, הם לא ממתינים, הם קמים ועושים, צועדים קדימה ומתנדבים.

זכה עם שאלו בניו ובנותיו. זכה צבא שאלו חייליו ומפקדיו.