בד בבד: מסע בעקבות ציוריו של ראובן

אמנות כדרך חיים

לפעמים חלומות מתגשמים. כרמלה רובין (71) הנשואה לבנו של ראובן, דוד, אם לשני ילדים וסבתא לשני נכדים, לא שיערה שבבגרותה תנהל את המוזאון על שמו של חמיה. "אמנות מאז ומתמיד משכה אותי. בעיקר ציור. כשהייתי ילדה הייתי פותחת ספרי אמנות ומנחשת עם חברותיי מי הוא הצייר שתמונותיו מופיעות בספר. בגיל 16 נסעתי לפריס ושם רצה איתי דודתי המבוגרת, חובבת האומנות, ממוזאון למוזאון. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את עולם האמנות. את אהבתי לציור לא יכולתי לממש באותה עת בלימודי אמנות בירושלים עקב פטירתו של אבי, ועל כן החלטתי ללמוד משפטים בתל אביב, קרוב לאמי."

חינוך לאמנות

רובין נולדה בתל אביב להורים יוצאי מזרח אירופה, למדה ב"תיכון חדש", אותו ניהלה טוני הלה שהייתה בין מייסדי בית-הספר. "היא הייתה יקית. דמות יוצאת דופן בהתנהלות חייה ובניהול בית-הספר. היה לה חשוב שלתלמידיה יהיו ערכים מעבר למקצועות הליבה בבית-הספר. היא דגלה בלימודי השירה המודרנית ובלימודי אמנות, וחייבה את התלמידים להירשם כחברים במוזאון ולבקר בתערוכות כחלק מלימודי החובה. בדיעבד אני חושבת שהייתה לה השפעה גדולה על מסלול חיי".

ויקיפדיה מהלכת

שיחתי עם רובין נערכת בגינת ביתה. דלת הסלון פתוחה לרווחה ולנגד עיניי נגלים על קירות החדר ציוריו של ראובן ושל ציירים אחרים בעלי שם. שפתה של רובין קולחת, אך תוך כדי שיחה היא גולשת מהנושא המרכזי לשמו הגעתי לנושאי משנה, כגון: תולדות האמנות העולמית, אמנים ישראלים לדורותיהם ועוד.

חיזור גורלי

את דוד, בנו של ראובן רובין, היא הכירה דרך חברה משותפת אותו הם פגשו בתיאטרון "הבימה" באחת ההצגות. "היה לי עניין להכיר את דוד בגלל אבא שלו. חברתי הייתה תמיד מספרת לי עליו ועל ציורי אביו והדבר סיקרן אותי מאוד. רצה הגורל והדבר קרה". לאחר חתונתם ב 1968- בה נכחו שמנה וסלתה של המדינה בעקבות קשריו ההדוקים של ראובן עם כל המי ומי באותם ימים, נוסע הזוג הצעיר לארה"ב, לבוסטון לצורך לימודי המחשבים של דוד. "ניצלתי את השהייה בארה"ב ללימודי תואר שני בתולדות האמנות, וכן בניהול מוזאונים (מוזואולוגיה). סוף-סוף הגשמתי את חלומי הישן".

לגעת באלוהים

"ראובן כמובן עודד אותי ונתן לי את ברכת הדרך בכיוון אותו טוויתי לעצמי. הקרבה שלי לראובן הייתה עבורי אמצעי להתקרבות שלי לכל נושא האמנות. אתה יודע כי יש מי שיענה תשובות, אך לא היה אז מי שישאל אותן. וכשסוף-סוף השאלות עלו בי, כבר לא היה מי שיענה". הזוג רובין חוזר ארצה מארה"ב בשנת 1973 עם בנם גידי שנולד שם. ראובן כבר חולה מאוד ושנה לאחר מכן הוא נפטר. מהעיזבון שראובן השאיר אחריו, למדה רובין לענות לשאלות שהציקו לה. ראובן נפטר בביתו והוא צייר עד יום חייו האחרון.

חודש לפני מותו הוא חתם הסכם עם צ'יץ (שלמה להט-ראש העיר של תל-ביב) שהוא משאיר את ביתו לעירייה עם אוסף של 45 ציורים. זה לקח לעירייה 9 שנים עד שהפתיחה קרמה עור וגידים. "שנה לפני פתיחת הבית לציבור נבחרתי על-ידי העירייה לאוצרת הבית שהפך למוזאון. יש לי השכלה משפטית וגם השכלה בתולדות האמנות, וכמובן הכרתי את ראובן ואת אספני האמנות שלו. כל אלו היוו עבורי יתרון לבחירתי מתוך שלל המועמדים שהציעו עצמם לתפקיד. חמותי אסתר צריכה לקבל קרדיט על כך שהשכילה לקרב וליצור קשר בין כל אספני ראובן שהפכו כעין משפחה מורחבת". רובין אהבה מאוד את אסתר, רעייתו של ראובן, והייתה קשורה אליה. ביום פטירתה אמרה רובין: "באיזשהו מקום הפרידה מאסתר זו גם פרידה מתקופה של תל אביב. היא ובעלה ראובן היו חלק בולט מאוד בתל אביב הקטנה ויחד איתה הלכה גם תקופה מכוננת בתרבות שלנו".

דבקות במשימה

אסתר, שלא כמו כלתה כרמלה, לא הייתה חובבת מובהקת של אמנות. היכרותה עם ראובן הייתה מקרית. הם נפגשו על ספינה שהפליגה מארה"ב לארץ-ישראל. מספר דוד, בנו של ראובן, שמצטרף לשיחתי עם רעייתו כרמלה: "זה היה בשנת 1929. אימא קיבלה פרס לבקר בארץ במסגרת תחרות כתבות אודות ארץ-ישראל שנערכה על-ידי תנועות הנוער היהודי בארה"ב. אבא שב מארה"ב לארץ לאחר תערוכה מוצלחת שהציג שם. ביום השלישי של ההפלגה, אימא, שהייתה נערה יפהפייה, פגשה את אבא ששיקר לה בעניין הגיל שלו. (אסתר הייתה בת 18 וראובן היה בן 36). אבא נדלק עליה מהרגע הראשון. ביומנה כתבה אימא: 'פגשתי היום צייר פלשתיני, מכוער, לא נתתי להיכרות זו סיכוי, בגלל הפרש הגילים בינינו". ראובן לא נותן לאסתר מנוח והמשיך לחזר אחריה גם לאחר הגעתם לארץ. אסתר שנפגשת עם המיליה של ראובן חווה את החיים הטובים ולאט-לאט היא מתרצה. באחד הפרקים ביומנה היא כותבת כיצד יצאה לטיול מושבים באזור השרון בחברתו של ראובן שילוח, חברו של ראובן ולימים ראש המוסד.

הציור מעל הכול

אני מנצל את נוכחותו של דוד ומבקש לדעת איזה מין אבא היה ראובן עבורו ועבור אחותו. תשובתו קצרה וחד-משמעית: "קודם כל הוא היה צייר. אסור היה להפריע לו".

לאחר פטירתו של ראובן מחליטה רובין, אוצרת המוזאון, להתחקות אחרי אוצרות האמנות הרבים של ראובן הפזורים ברחבי תבל. בעזרת העובדים המסורים של "בית ראובן" היא פועלת מזה מספר שנים לערוך קטלוג רזונה שיכלול את ציורי השמן והפסלים של ראובן (פרסום הכולל את כל היצירות שעשה אמן-מ.ח.). רובין: "המחקר שלנו בהתחקות ציורי השמן של ראובן הראה כי מדובר ב 1600- ציורים כאשר מתוכם 200 נעלמו. הציורים שלא איתרנו פיזית ידועים לנו מצילומים שנמצאו בארכיון או בכתבות".

רובין הפכה למומחית לציוריו של ראובן. מכירה את ההיסטוריה של ציוריו, סגנונות הציורים והתקופות בהן הם צוירו.היא אינה מסתפקת בקטלוג היצירות. היא מחליטה לכתוב ספר "בד בבד" אודות הסיפורים מאחורי תמונותיו של ראובן. "בהדרכות שלי במוזאון אני מספרת כל מיני סיפורים על דמויות שונות של עולם האמנות וכמובן גם על ראובן. שמתי לב שהמאזינים צמאים למידע. במשך השנים הצטברו אצלי סיפורים על ראובן. חלק מהם הכרתי וידעתי. חלק אחר למדתי מזיכרונותיו. חלק נוסף היו סיפורי האספנים של ציוריו שהיוו המשך ישיר לפרספקטיבה הכוללת. זה לא כמו הצברים שנולדו פה לתוך מציאות מסוימת. הורינו ובני דורם חיו בכמה תרבויות ובכמה עולמות עם חיים דרמטיים, והסיפורים הם מעניינים לא מהצד הרכילותי אלא יותר מהצד ההיסטורי של התרבויות השונות אותן הם חוו".

מורשת ראובן

ראובן היה ציוני במלוא רמ"ח אבריו. ציוריו משקפים את ארץ-ישראל במלוא הדרה, נופים שכבר לא קיימים. בתקופה מסוימת בחייו (בשנת 1949- מ.ח.) נשלח מטעם המדינה לשמש ציר בשגרירות ישראל ברומניה על-מנת שיסייע בקשריו מול שלטונות בוקרשט בהעלאת יהודים לארץ. סיפור חייו של ראובן עדיין לא פורסם במלואו ומכל צדדיו. לרובין יש באמתחתה עוד סיפורים רבים מלבד אלו שפורסמו בספרה הנוכחי. היא שוקלת להוציא לאור ספר נוסף של סיפורים הקשורים לראובן. דוגמה לאחד הסיפורים מתוך הספר שלא ידוע לרבים הוא סיפור ציורו של ראובן הנקרא: "הומאז' לווינסט". ציור זה לא היה ידוע לרובין. היא מעולם לא שמעה עליו והתוודעה אליו דרך אספנית של ציורי רובין. "הייתי בטוחה כי מדובר בזיוף כי מעולם לא נחשפתי למידע שכזה. כשסוף-סוף ניתנה לי ההזדמנות לראותו, השתוממתי כי היה לי ברור שהוא אכן צייר אותו. הגעתי למסקנה שראובן צייר אותו בראשית שנות הארבעים, בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר התגורר עם אסתר בניו-יורק. באחד הימים", כך חשבתי לעצמי, "ביקר מן הסתם במוזאון המטרופולין לאמנות, וכששב הביתה נפעם מציוריו הסוערים והמרגשים של ואן גוך, נולד ציור המֶחְוָה "הומאז' לווינסנט" ונמכר או נמסר ככל הנראה מיד לאחר שהושלם, עוד בטרם צולם או תועד".

רובין אסירת תודה לגורל הטוב שהפגיש אותה עם ראובן וציוריו, חשה חובה מוסרית לתעד את הסיפורים. "ציוריו של ראובן לוקחים אותי למקומות שלא הייתי מגיעה אליהם באופן אחר. זה הערך המוסף בכל העיסוק הזה של האמנות תחת המטרייה של ראובן. הרגשתי שגם אני מתבגרת ואם לא 'אשפוך' את הסיפורים עכשיו, זה ייעלם יחד איתי כי הדברים אינם כתובים או מופיעים בספר כל שהוא".