"מה שעודד "קיבל" היו שלוש בנות כשהאחרונה בהן - כפי שהגדיר, "לא נורמאלית". בהגדרה לקונית זו הובעה קרירותו והסתייגותו מילדתו. בכל פעם שהיה פולט מילה זו, יעל נתקפה בצביטות מצמיתות בבטנה וזיעה קרה שטפה אותה."
עוד שנתיים נותרו להם. למען הדיוק שנה, עשרה חודשים ושבועיים.
יעל הביטה בשעונה ונאנחה, עוד מעט תזדחל בכביש הפקוק לביתה. על הכנת ארוחת הערב בדרך כלל היא אמונה. עודד חוזר עייף ומאוחר מאוד ממשרדו. עודד הינו עורך דין בעל שם בתחום הפלילי. לקוחותיו נמנים על העשירון העליון. את תשורותיהם הוא מחלק בין עורכי הדין הזוטרים הסובבים אותו כנחיל דבורים, המחכים בציפייה מלאת הערצה למוצא פיו.
יעל הציצה בשעון הקיר הגדול והמיושן שהיה תלוי על קיר משרדה, בינות לתמונות רישום יְקרות מציאות ונדירות ואנחה בלתי רצונית, שוב נפלטה מפיה. "די, נמאס," הרהרה, "די, אין לי כבר כוח לשגרה המעלפת הזו".
יעל החלה לאסוף את חפציה המועטים שעל שולחן משרדה, נעלה חומרים החיוניים לעבודתה במגירה הפנימית במנעול בעל קוד סודי, ענתה לשיחת הטלפון האחרונה באי רצון אך בנימוס מובנה ובתשישות שלא התאימה לגילה - 38 - התרוממה מכסא המנהלים המהודר והנוח שלה ויצאה ממשרדה, לא לפני שכיבתה את אורות הניאון הבהירים שגרמו לעור פניה להראות בלה מכפי גילה, ונעלה את הדלת החיצונית בקוד אישי.
רק למנהלים בכירים בחברה, הוענקו קודים אישיים. יעל קודמה לפני מספר חודשים למשרה הרמה הזו. יעל עוסקת בתחום יעוץ נישואין לבני 50 ומעלה.
פעם היא נשאלה על-ידי מראיין טלוויזיה צעיר וכריזמטי, מדוע בחרה להיות יועצת עבור שכבת הגילאים הזו והיא, לאחר הרהור קל שבקלים ענתה בביטחון: "אם זוג עדיין ביחד לאחר כל כך הרבה שנים והוא מבקש עזרה כדי להמשיך ולהיות ביחד, אשמח להיות שם בעזרו. אקווה להיות עדיין עם בעלי כשאגיע לגילם," והמראיין שקמעה נבוך, הנהן וחייך.
יעל ועודד נשואים שמונה שנים.
לשונות אש
שניהם הכירו באמצעות אתר ההיכרויות באינטרנט שהחל לפעול בדיוק באותו חודש, והחלו מתראים בקביעות לאחר שבועות ספורים. כשנה וחצי לאחר מכן הגיעה הצעת הנישואין מעודד. הם נסעו לסופשבוע ביוון, שם נתן לה עודד טבעת אירוסין מזהב לבן משובץ בטופז כחול, "כעינייך", הסביר וחייך במבוכה, וסביבו בריבוע מושלם, משובצים יהלומים קטנטנים שזהרו לאור השמש השוקעת והבהבו כלשונות אש בהירות. יעל התאהבה בה באותה מהירות שהתאהבה בעודד. הוא שאל את שאלתו בכל הרומנטיות המתבקשת, וההרים האפלים וכתם הפז המרצד שהותירה השמש השוקעת במימי הים האגאי השקט, שימשו להם תפאורה רבת הוד. היה ברור לשניהם שיעל תשיב בחיוב.
האהבה פרחה ולבלבה, וההבנה ביניהם הייתה כמעט מושלמת. הם התאימו, חבריהם הגדירו, ככפפה ליד וכגרב לכף הרגל. הם החליטו שתוך עשר שנים יהיו להם שלושה ילדים, כי רצו שפער הגילאים ביניהם יהיה כזה שיוכלו לשחק אחד עם השני. תוכניותיהם חפפו למציאות. כמעט.
בתחילה נולדה פזית בלידה רגילה שהתארכה. פזית הייתה ילדה חייכנית ומתולתלת עם עיניים צחקניות וקפלי שומן מלבבים ורכים בפרקי ידיה ורגליה, תחת סנטרה ובישבנה המושלם. לאחר שנתיים נולדה מור, גם היא חייכנית ושערה מעט כהה יותר בדומה לעודד. על אזור רחב במצחה, במיוחד מעל הרקות, צמחה פלומה דקה של שער שחור, שלאחר כחודש נשר לחלוטין והותיר עור ורדרד וקטיפתי. גם לידה זו הייתה רגילה וארכה פחות מהראשונה. שנתיים לאחר מכן נולדה נועה בניתוח קיסרי. היא שכבה במהופך. לנועה היה שיער בהיר, חלק ורך למגע ועיניים ירוקות גדולות ומעט מלוכסנות.
יעל שמה לב כבר בתחילה, כי נועה הייתה מעט שונה מאחיותיה. חיוכה היה תדיר, כמעט שלא בכתה, רק אכלה וישנה. תינוקת מושלמת, כינו אותה חבריהם וקצת קינאו במזלם הטוב של חבריהם. היא החלה לזחול בגיל מאוחר יחסית ולאחר בדיקות מעמיקות שיעל דרשה שיערכו לה למרות התנגדותו של עודד, אובחנה כסובלת מתסמונת דאון.
כשעודד שמע על האבחנה מיעל, נשבר לרסיסים. הוא כל כך רצה שלושה ילדים מושלמים ושלפחות אחד מהם יהיה בן. ממשיך השושלת.
מה שעודד "קיבל" היו שלוש בנות כשהאחרונה בהן - כפי שהגדיר, "לא נורמאלית". בהגדרה לקונית זו הובעה קרירותו והסתייגותו מילדתו. בכל פעם שהיה פולט מילה זו, יעל נתקפה בצביטות מצמיתות בבטנה וזיעה קרה שטפה אותה. היא ניסתה לדבר איתו על נועה, להסביר לו מה המשמעות של תסמונת זו. הוא אטם אוזניו מלשמוע. כל כך כועס הפך להיות, נרגן, קפוא ומריר. יעל כמעט ולא הכירה את עודד הרך, המבין והאוהב.
לילות כימים
עדינותו הרבה התבטאה בכך שכאשר ראה את אחת מבנותיו ה"נורמאליות" נשרטת או נפצעת באצבעה, היה מיד אץ להביא חומר חיטוי ואגד מדבק ומדי כמה דקות היה בוחן את האבר הנפגע, אולי התנפח, הזדהם וכו'.
יעל הרכה, הוותרנית והנכנעת, דווקא היא זו שמצאה בתוכה כוחות עילאיים ותעצומות נפש להתמודד עם המציאות שנכפתה עליהם. היא עשתה לילות כימים כדי שנועה תטופל מגיל ינקותה במוסדות המתאימים, ואף שכרה מטפלת מיוחדת, שהפעילה את נועה בביתה מספר פעמים בשבוע.
השיפור כמעט ולא ניכר בנועה. מדי פעם יעל ראתה שינויים קלים בתגובותיה, היו פחות התפרצויות אלימות, אך כשגדלה וכבר הייתה אמורה לומר "אמא", ידעה יעל שההמתנה אולי לא תסתיים לעולם. לכן לא השקיעה אנרגיה בציפיות, אלא התמקדה בהווה ובמילוי מטלותיה.
למרות היותה אם עובדת במשרה מלאה, מסירותה לבנותיה הייתה ראויה לציון. הבנות הבוגרות יותר, נתנו יד לטיפול בנועה המסורבלת, הן אהבו לשחק ולהתגלגל אתה על השטיח, כשהן משמשות לה חמור, סוס או כלב לרכוב עליו. כשיעל הסתכלה בשלושתן משחקות כך, היה ליבה נמלא במין אושר חמים ומספק והייתה מוצאת עצמה בוכייה ברגעים עילאיים אלו.
כשניסתה לשתף את עודד בהתלבטויותיה או בקשייה, היה עונה לה בקוצר רוח וכלאחר יד רק כדי לצאת ידי חובה ויעל הרגישה שוב ושוב בלב נחמץ, עד כמה בודדה היא במאבק האדיר הזה ובהתמודדות מול הבעיות שנוצרו.
כלפי חוץ הייתה לה משפחה למופת. שלוש ילדות, נשואה ב"אושר" לבעל מצליח ונאה, אך החיים המשותפים הפכו להיות נחלת הילדות ושלה בלבד, כשעודד אורח בביתו. השעות המאוחרות בהן הגיע ממשרדו, מעיף בבעיטה את נעליו הממורקות למשעי, זונח את תיקו הכבד בכניסה ומרופף את קשר העניבה, כל אלו חזרו על עצמם מדי יום ולא תרמו לאווירה העכורה שנוצרה ביניהם.
בשנת 1973 כשיעל ועודד נישאו, הם היו חייבים לחתום על הסכם נישואין. זו לא הייתה זכות, זו הייתה חובה. ההסכם אפשר לזוגות לבחור את פרק הזמן, בו הם רוצים לחיות כזוג נשוי. אפשר היה לבחור בחמש, עשר או חמש עשרה שנים. ההסכם נוצר עקב הצעת חוק שהתקבלה בוועדה לתכנון המשפחה בכנסת, לנסות לצמצם את ממדי הגירושין המבהילים בין בני זוג שהיו 1: 1, על-ידי חתימה על הסכם זה, עם אופציה להארכה או הפסקה. במידה והזוגות רצו להאריך או להפסיק את תקופת נישואיהם כמתחייב על-פי ההסכם, הם נדרשו לפנות למשרד שערך חוזים אלו, שהיה כפוף למשרד לתכנון המשפחה הממשלתי ושם חתמו על הסכם מחודש או על סיומו.
אי-אפשר היה לקצר את פרק הזמן עליו חתמו.
מסגרת כובלת
ההסכם איפשר גם לתכנן את מספר הילדים הרצוי במשפחה וכך לא חויב הבעל להישאר בזוגיות רק בגלל שהאישה בהריון, והאישה, קיבלה את החופש לצאת מהמסגרת הכובלת בתום התקופה ולא נאלצו לחיות יחדיו רק בגלל חישובים כלכליים שונים, או מכל סיבה אחרת שהיא. במקביל, אם היו זוגות שחייהם ביחד לא עלו יפה, היה רשאי אחד מהם לדרוש מימושו של ההסכם ללא נתינת אפשרות לצד שכנגד, להתנגד, למשוך זמן, להעלם, או לסרב לשלם עבור כלכלת הילד/ים.
הכול סוכם ונחתם מראש.
נותרו להם כשנתיים עד תום עשר השנים בהן בחרו ויעל חששה שעודד ינצל את זכותו למימוש ההסכם ודרכיהם תפרדנה. בדרכה הביתה ממשרדה, דכדוך החל פושה בה. היא עדיין אהבה את עודד ולמרות הקשיים המרובים בגידולה של נועה, לא חשבה שפירוק חיי נישואיה יביא תועלת לה ולילדותיה בכלל או לנועה בפרט. היא ניסתה לחשוב על דרכים לשכנע את עודד שיכיר בטעותו. "עוד שנה, עשרה חודשים ושבועיים", המשיכו להתנגן בראשה המילים, שוב ושוב, עד שהחלה לזמזם איזו מנגינה נשכחת שתאמה להם. "עוד שנה..."
כשיעל התקרבה לביתה, ראתה את הרכב המיוחד שמחזיר את נועה, עומד בפתח הכניסה לבית. ליבה ניבא לה רעות. היא זינקה ממכוניתה שעצרה בחריקת בלמים וצעקה,"נועה, נועה". השם הראשון שעלה על דל שפתיה היה שם ילדתה הצעירה. כשעיניה התרגלו לאפלולית ששררה בסלון בשל התריסים המוגפים עדיין, ראתה את עודד שרוע על שטיח הסלון וצבע פניו חיוור עד מאד. "מה קרה?" קולה של יעל הצטווח כשרצה לכיוונו.
רק אז שמה לב ששכנתה עמדה בסלון ובנה החייל כרע ליד בעלה ומנסה להנשימו.
"מישהו מוכן לומר לי מה קורה כאן?" צרחה יעל בהיסטריה כשהיא הודפת את שכנתה הצידה.
"יעל, הרגעי, יוני מנסה להנשים את עודד, הוא התמוטט ופזית רצה לקרוא לי, מזל שהייתי בבית, נראה לי שמצבו התייצב. האמבולנס כבר בדרך, הזעקנו אותו מיד", ניסתה עירית השכנה שהייתה אחות מוסמכת, להרגיע את יעל שלא שמעה כלום, כל כך נתקפה בהלם והחלה לרעוד.
בחוץ נשמעה סירנה של אמבולנס הקרב במהירות.
שני פרמדיקים החלו לטפל בו. יעל התכופפה והחזיקה בידו של עודד וליבה פעם כאחוז תזזית.
לאחר טיפול קצר הועלה עודד על האמבולנס ויעל התלוותה אליו. האמבולנס החל מנתב דרכו במיומנות לעבר בית החולים הקרוב.
"אל תדאגי לבנות, אני אשאר איתן," צעק יוני, אך יעל סימנה לו בידה שלא שמעה. יוני שמר עליהן מדי פעם כשיעל התאחרה להגיע. הוא מאוד אהב אותן. יוני היה בן יחיד. יעל ישבה באמבולנס אוחזת בידו הקרה וחסרת החיים של עודד.
ניתוח מעקפים
"אנא אלוהים, עשה שעודד לא ימות, תן לו לחיות, אני אפילו אסכים שניפרד בעוד שנתיים, אך עשה שיחיה, אני אוהבת אותו," התפללה יעל, ולחייה רטובות מדמעות שזלגו ללא מעצור. היא הופתעה לגלותן, זה עידן ועידנים שלא אפשרה לעצמה לבכות ועוד בנוכחות עודד.
לאחר נסיעה שנראתה כנצח וצפצוף המוניטור מורט העצבים, הגיע האמבולנס לבית החולים ועודד הובל במהירות על-ידי מסוע מיוחד, לחדר המיון. כשהרופא הגיע, עודד כבר היה לאחר בדיקת הסורק הענק ועל מסך גדול אפשר היה לראות את פנים גופו, כשנקודת אור אדומה התעכבה וצבעה את אזור ליבו. "ליבו, ליבו לא עמד בעומס, הנה ראי," הסביר הרופא והצביע במוט כסוף על העורקים הסתומים לחלוטין, "נצטרך לבצע בעודד ניתוח מעקפים. אחות", הורה בבהילות לאחות הראשית שעמדה לצידו, "הכיני מיד את חדר הניתוח, אנחנו עולים, וקראי לד"ר לבבי, נזדקק למומחה", הוסיף בחשאי.
משום מקום הופיע מנוף כשהוא מתגלגל במהירות על ארבעה גלגלים קטנים שהשמיעו רחשוש עדין. שתי זרועות שטוחות וכפופות מפלדה מבהיקה, יצאו ממנו והרימו את המשטח העליון של המיטה, עליה עודד שכב, כשהוא מרותק בחגורות זוהרות. המנוף וזרועותיו העבירו את שניהם ביעילות לחדר הניתוח, שהיה ממוקם על גג הבניין.
אלמלא היה זה חדר ניתוח, היה ניתן לחשוב כי מדובר בפנטהאוז יפהפה. הנוף הנשקף מגובה מאה ועשרים הקומות היה מרהיב וכל העיר נחשפה למתבונן. קירות המבנה היו מזכוכית מחוסמת ועבה שמנעה רעש כלשהו מלהסתנן פנימה, אך שקופה דיה כדי לאפשר לאור השמש לחדור ולהאיר את כלי הניתוח המבהיקים שהמתינו לשימוש שיעשה בהם. בתקרת הכיפה מעל מתקן מלבני שניצב במרכז, בהקו עשרות נורות והציפו בזהרן כאור החמה.
יעל המעולפת נגררה באיטיות אחר המנוף המשייט במסדרונות. כשהגיעה לפנטהאוז ניסתה להיכנס עם עודד לכיפת הזכוכית, אך אח שאחז במרפקה ותמך בה, הובילה לכיוון חדר המנוחה.
"שבי לך פה," הורה לה בעדינות, "מיד אשלח מישהו שיהיה אתך, אנחנו נעדכן אותך מיד על תוצאות הניתוח ובמהלכו," ופנה ללכת משם. יעל הנהנה בקושי בראשה ושקעה בחוסר אונים בתוך ספה רכה מעור בצבע ירקרק לימוני נעים לעין. מוזיקה חרישית התנגנה ברקע אך יעל לא שמעה אותה. היא הייתה נתונה במין עולם משלה, מנותקת לגמרי מהמציאות.
יד נגעה בה ברפרוף.
דובי גדול ומגושם
יעל פקחה בקושי רב את עיניה וראתה אחות מתלמדת מגישה לה כוס שתייה. יעל לקחה בתודה את הכוס וניסתה ללגום ממנה בלגימות זעירות. גרונה היה מסוגר. היא לא הצליחה ללגום. היא הניחה את הכוס שבאורח פלא נעלמה משדה ראייתה. היא כנראה שקעה בשינה כי כשפקחה את עיניה, בחוץ שלטה אפלה. יעל קמה בסדרה ובהחליקה את בגדיה ויצאה מחדר ההמתנה בו שהתה. לא היה לה מושג כמה זמן הייתה שם. כשיצאה למסדרון המואר, ראתה שחדר הניתוחים העגול, אפל אף הוא. יעל רצה לאורך המסדרון המתעגל והגיעה לתחנת האחיות שהייתה שוממה אף היא. כעת נבהלה באמת.
"היי, יש פה מישהו?" קולה חרחר בין כתלי הזכוכית האטומים של בית החולים. לפתע בקע קול מתכתי נמוך מאחד המתקנים דמויי ברווז (אלו שחשבה שהם מתקני שתייה), המפוזרים לאורך הפרוזדור ואמר, "יעל? אנא הרגעי, לא רצינו להעיר אותך, עודד יצא מכלל סכנה והוא נמצא בחדר ההתאוששות, לימינך תראי דלת סגולה, את יכולה להיכנס אליו".
לאחר ששבו אליה עשתונותיה, הביטה לימינה ובאמת הייתה שם דלת סגולה, היא הדפה אותה ונכנסה פנימה. על מיטה מוגבהת שכב עודד כשעיניו עצומות וגופו מכוסה עד לסנטרו בסדין ירקרק זוהר. לשמע פסיעותיה, פקח עודד את עיניו וחייך. "מה אתה מחייך, דובי גדול ומגושם שכמוך, כמעט ויצאה לי הנשמה, מה קרה לך"? החלה יעל לכעוס ולדאוג בעת ובעונה אחת. הוא הושיט את ידו אליה. יעל התקרבה אליו באיטיות כשהיא חפצה אך חוששת לשמוע את תשובתו.
"החליפו לי כמה עורקים סתומים, עכשיו אני חדש, חדיש ומחודש ויש לי משהו לומר לך, בואי התקרבי למיטה," ובאומרו זאת משך אותה בידה. "היה לי היום קצת זמן עם עצמי ועשיתי חושבים. לכן החלטתי לחזור הביתה מוקדם יותר. כשנכנסתי פתאום הסתחררתי. נפלתי על השטיח ולפתע ראיתי את סרט חיי עובר מול עיני והבנתי איזה טיפש הייתי", דמעות בצבצו בזויות עיניו. יעל עדיין לא הבינה כיצד התאושש כל כך מהר. היא נשאה את עיניה אליו והדקה את ידו אל ליבה.
"עזוב, תנוח עכשיו, תן לזמן לעשות את שלו, אנחנו עוד נדבר," מלמלה כולה נרגשת ומבולבלת. "לא, אני רוצה שתשמעי עכשיו מה שאני רוצה לומר, אני יודע שהתנהגתי כחמור גרם אמיתי והייתי גועלי אליך ולנועה." זו פעם ראשונה שאמר את שמה, שמה לב, "התעלמתי מקיומה כאילו לא נולדה כלל וכלל, כאילו אינה קיימת, אבל כל זה נגמר".
"אני רוצה את הילדה הזו, אני אוהב אותה, אני אוהב אותך ואת משפחתנו הקטנה, יחד נטפל בנועה ונדאג שתגיע למצב הכי טוב שהיא תוכל אי-פעם להגיע אליו מבחינה אינטלקטואלית וגופנית," הבטיח במהירות כאילו לא לאבד את חוט מחשבתו. "אני יודע שההסכם בינינו עומד לפוג בעוד כשנתיים וגם על זה היה לי זמן לחשוב. הייתי רוצה לחתום על עוד חמש עשרה שנים אתך, אני רוצה לבלות את שארית חיי אתך ועם ילדותינו, האם תסכימי לזאת"? שאל ונשנק, כשדמעות פרצו מעיניו.
"עודד שלי, כל כך פחדתי שאאבד אותך, אני אוהבת אותך ואין דבר שישמח אותי יותר מלהישאר אתך ועוד דבר," התכופפה אל אזנו ולחשה, "יש לי משהו לבשר לך, אני בהריון בחודש הרביעי, לא ידעתי איך לבשר לך, כי היית כל כך מנותק ומרוחק, יש לנו בן".
