סביב משפט נתניהו אנחנו עדים למסעות דה-לגיטימציה לאביחי מנדלבליט: תחילה טענו מתנגדי נתניהו שהוא ימוסס את החקירה נגדו, ואילו כעת שולפים נגדו תומכי נתניהו את פרשת הרפז. ההחלטה של בית המשפט לחייב את נתניהו להתייצב לפתיחת משפטו – כפי שקובע החוק – מוצגת כרצון של השופטים להשפיל אותו. מחזות האבסורד מגיעים עד לטענה שבכלל אין להעמידו לדין, כי הציבור בחר בו – תוך התעלמות מכך שהליכים פליליים אינם מוכרעים בקלפי, כשם שבחירות אינן מוכרעות באולמות המשפט.

כדי לתת תימוכין לטענות האלו, שוב אנו עדים להתעלמות מוחלטת מעובדות מספריות שאינן ניתנות להכחשה. למשל: עיתונאי מכובד מן הימין כתב בסוף השבוע, ש-49% מהציבור רצה את נתניהו למרות כתב האישום. אבל מה לעשות, והליכוד קיבל רק 29.46%; לא כל מי שהצביע לגוש הימין עשה זאת בגלל נתניהו או למען נתניהו. וחוץ מזה, אם 49% הצביעו בעד – אזי 51% הצביעו נגד; ולמיטב זכרוני, בדמוקרטיה הרוב הוא הקובע. תזכורת קטנה: נתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-1996 עם 50.5% מהקולות.

שיהיה ברור, שזוהי רק ההתחלה. כל החלטה של השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם תפורש מיד בקנה המידה של בעד/נגד נתניהו. עיתונאים, פרשנים, פוליטיקאים ובלוגרים – החפים מכל ידע משפטי ושלא יטרחו לקרוא את ההחלטות – יכריזו מיד שהשופטים מתנכלים לנתניהו או נושאים פנים אליו. נניח שההגנה תבקש שישה חודשים למתן מענה לכתב האישום; תקבל אותם – יישמעו טענות על אפליה לטובה; יינתנו לה ארבעה חודשים – יישמעו זעקות על אפליה לרעה. וכך הלאה, בכל החלטה פרוצדורלית – וזה עוד לפני שניכנס לשלב ההוכחות.

זה לא ייגמר כאן. מחלוקות על חומרי החקירה יועברו לשופט אחר בבית המשפט המחוזי בירושלים, ותהיו בטוחים שההחלטות שלו יספגו את אותה ביקורת מנותקת מן העובדות: הוא דופק את ההגנה של ביבי! הוא פוגע בתביעה! ביבי אינו יכול להתגונן בצורה כזאת! התביעה אינה יכולה להאשים בצורה כזאת! ומאחר שהחלטות אלו נתונות לערעור לבית המשפט העליון, הרי שגם פסיקתו של העליון תגרור את אותן תגובות. כל זה ייעשה בלי להכיר את הטענות, בלי לדעת מה אומר החוק ובלי לקרוא את המסמכים.

ההצגה הגדולה באמת תתחולל בשלב ההוכחות, כאשר מגוון האפשרויות הוא בלתי מוגבל. לצטט רק את השאלה שהוצגה לעד התביעה ולא את התשובה – או להפך. לספר על הערות השופטים רק לצד אחד. לפספס, במקרה כמובן, את המילים החשובות ביותר מתוך מסמך שיוצג לבית המשפט. לדווח על חלק מתוך עדות, מבלי להסביר את ההקשר. לצייץ מקטעים שאינם מאפשרים לראות תמונה כוללת. וכך הלאה וכך הלאה.

ייתכן שלדוברות בתי המשפט לא תהיה ברירה, אלא להעמיד דברים על דיוקם בצורה שוטפת. אם יש מי שמעוות את דברי השופטים והחלטותיהם, לא ניתן להשאיר את הדברים תלויים באוויר – במיוחד באווירה של שיסוי ואף הסתה נגד מערכת אכיפת החוק בכלל ונגד בתי המשפט בפרט. עד היום נמנעה הנהלת בתי המשפט מלפעול בצורה כזאת, אך היא לא תוכל לטמון את ראשה בחול כאשר עסקינן בתיק הטעון ביותר שהגיע לפתחה מזה עשרות שנים.

אם הייתי צעיר יותר ותמים יותר, הייתי מביע את התקווה שהתקשורת המקצועית תמלא כראוי את תפקידה ותקפיד על דיווח נכון והוגן של ההליך כולו. בפועל ומתוך היכרות אישית, אני סומך על רוב עמיתי שהדיווח מהאולם עצמו יהיה כזה. הבעיה תהיה בהדגשים שיינתנו בידי העורכים, בניסוח הכותרות ובפרשנים שיסבירו (והרי אפשר לכוון לתוצאה הרצויה על-ידי הזמנת הפרשן ה"נכון"). וכמובן, הרשתות החברתיות יהיו מפוצצות בשיח מתלהם המנותק מן העובדות – ולפי המתרחש כרגע, זה יהיה בעיקר מצד תומכי נתניהו.

זהו תהליך מסוכן, שכבר זוכה לתדלוק מכוון בידי בכירים בליכוד ואנשיו של נתניהו – כמו מפגני ומפגיני התמיכה בשעות הקרובות (יום א', 24.5.20). המשפט יימשך שלוש-ארבע שנים, ואם ההטעיות והכזבים ייעשו לכל אורכו – הרי שפסק דין מרשיע יוביל לסערת רגשות ואולי אף להתפרצות אלימה. נכון, יש כאן הרבה "אם" ויש עוד הרבה זמן – אך את הסכנה הזאת צריך לגדוע בעודה באיבה. הבעיה היא, שהאיש היחיד היכול לעשות זאת, הוא האיש שהכי מעוניין בה: בנימין נתניהו.