מול ממשלת נתניהו: הפלשתינים מתלכדים

בשיח הפנימי המתפתח אחרי הבחירות, גובר העיסוק בשאלת התוחלת שבהמשך ההישענות על האופציה המדינית כמתווה עיקרי להשגת עצמאות פלשתינית. גוברים הקולות הקוראים להתנער מהמחויבות להסכמי אוסלו ולהיענות לתביעה העממית לפיוס לאומי, בין-ארגוני. אומנם אין בכוחו של השיח החופשי והקולני אשר לפתרונות ותסריטים, העשויים לשרת את האינטרס הלאומי הפלשתיני, להיתרגם בשלב זה לקונצנזוס בר-ביצוע. עם זאת, נוכח שיח זה וגם ניסיונות לערער את יציבות הרשות מצד ארגוני אופוזיציה איסלאמיים והתארגנויות חמושות מקומיות בגדה, בולטת דווקא הרשות כגוף בעל פוטנציאל להתמודד ביעילות עם האתגרים המדיניים והבינלאומיים שממשלת ישראל החדשה עשויה להציב בפני הפלשתינים.

עיון בשלושה תהליכים העוברים על הפלשתינים במהלך למעלה מ-30 השנים האחרונות עשוי ללמד על האופן בו הם עשויים להתמודד עם אתגרים שתציב בפניהם ממשלת ישראל החדשה.

השלמה עם קיומה של ישראל התחילה לקבל ביטוי מעשי עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, שביטאה למעשה הכרה בחולשת הכוח הפלשתיני ונכונות לחיות באורח עצמאי לצד ישראל ולא במקומה. 29 שנים לאחר מכן, ב-2017, הגיע גם חמאס להכרה במגבלות כוחו וקיבל את עקרון המדינה הפלשתינית בקווי 1967, אומנם בלי הכרה ושלום עם ישראל ותוך דרישה לקונצנזוס בעניין זה.

המעבר מעידן המהפכה לבניין מוסדות. יאסר ערפאת המשיך את רוח המהפכה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו והסב נזק כבד לקידום ההסדר עם ישראל. עבאס, כסגנו, התנגד מאוד למדיניותו. בחירתו לנשיאות ב-2005 לוותה בשקיפות רבה ובהצגה פומבית של המדיניות שבכוונתו לנקוט, אשר ביטאה מחויבות מלאה להסכמי אוסלו ונכונות ליישמם ככתבם וכלשונם. בתקופת עבאס, בין היתר הודות לסלאם פיאד שכיהן כראש הממשלה בשבע שנות נשיאותו הראשונות, נבנתה המערכת הפלשתינית על יסודות מוסדיים ויעילים יותר מזו שניהל ערפאת כמערכת לא היררכית וללא חלוקה ברורה של תפקידים וסמכויות.

קבלת המרות הבינלאומית. הסכמי אוסלו הם הישגם המשמעותי ביותר של הפלשתינים מאז החלו במאבקם נגד הנוכחות היהודית באזור. הישג זה הוא במידה רבה תוצאה של היענות אש"ף לכללי המשחק וההחלטות הבינלאומיים שעד אז נדחו. כיום גם חמאס משקיע מאמצים, אומנם ללא הצלחה יתרה, בפיתוח מערכת קשרי חוץ, מה שמבטא מודעות לצורך בה. חשיבות שימורה של הרשות הפלשתינית תלויה במידה רבה בשימור הגיבוי הבינלאומי והרשות, חרף חולשתה המתמשכת, היא נכון לעכשיו "הבית הלאומי הפלשתיני".

לכן, אם ממשלת ישראל החדשה תנסה להשיב את הזירה הפלשתינית למציאות שקדמה להסכמי אוסלו או להגדיר מחדש את יחסיה עימה באופן היכול להתפרש על-ידי הפלשתינים כממשל עצמי שאיננו צועד לקראת עצמאות מלאה, היא תיתקל במערכת פלשתינית שלא תסכים לוותר על מה שכבר השיגה ועל השאיפות והתקוות המזינות את הצידוק להמשך קיום הרשות הפלשתינית.

הרשות, כישות לאומית, מקובלת על רובו הגדול של הציבור הפלשתיני והצורך בשימורה הוא קונצנזוס כמעט כל-פלשתיני. המחלוקת מתמקדת בשאלת המדיניות שעל הרשות לנקוט ואופן תפקודה. עד כה, הטענות הרבות שלפיהן הרשות איננה אלא קבלן ביצוע של ישראל, לא ערערו במידה ממשית את מעמדה.

חמאס, חרף התנגדותו לתיאום הביטחוני בין הרשות לישראל, מודע יותר מאשר בעבר למגבלות השימוש בנשק החם. השתתפות חמאס בבחירות, הלחצים שהוא מפעיל במטרה לקיימן וההודעות החוזרות ונשנות של ראשיו באוזני עבאס וראשי פתח לפיהן לא יוכלו לקדם לבדם את העניין הפלשתיני וכי רק שילוב מוסכם בין פתח לחמאס יביא לכך, מלמדים על התבגרות פוליטית והכרה במגבלות שבעבר זלזל בהן.

הממשלה החדשה בישראל טרם קמה, אבל כינונה מעורר חששות בצד הפלשתיני. המדיניות שתנקוט כלפי הפלשתינים, אם תבטא הקשחה בנוגע לסוגיית הסכסוך וההתנהלות מול הפלשתינים, עשויה לחולל דינמיקה של שיתופי פעולה בין מרכיבי הכוח השונים בזירה הפלשתינית. אומנם בשל הפערים הרבים בין הצדדים קשה בשלב זה לדבר על פיוס בין-ארגוני, אבל ההבנה המשותפת לפיה נוצר איום ממשי על החלום הלאומי, יש בה כדי ליצור שיתופי פעולה ולהעמיד את הצוּמוּד - העמידה האיתנה, רעיון השגור בפי כל פלשתיני כלקח מתבוסת 1948 - כחוליה מקשרת בין כל הפלגים והסיעות. זהו לקח שמשמעותו לעולם לא עוד - שוב לא נגורש ולא נאפשר השתלטות או לקיחה של אדמותינו אלא נעמוד איתן ונתנגד.

הממד ההמוני של המאבק עלול אז לבוא לידי ביטוי ממשי ולגרור עיסוק תקשורתי ובינלאומי מתמשך. הרשות הפלשתינית החלה למעשה לפעול בכוון זה. פעולות דומות נוספות מתוכננות זה מכבר על-ידי הרשות, והקמת הממשלה החדשה בישראל עלולה להאיצן. הזירה הבינלאומית תהיה מוקד המאבק הפלשתיני בישראל, והפעם יגברו סיכויי הצלחתו לזכות בתמיכה בינלאומית נרחבת, ואפילו מצד ארה"ב אם יממשו ראשי הצינות הדתית את כוונותיהם. או אז יהיה המאבק בשטחי יו"ש מחאתי והמוני יותר, וגם אפשרות הפיוס הלאומי הפנים-פלשתיני תהיה ריאלית יותר מאשר עד כה.

טוב תעשה ממשלת ישראל החדשה אם תגדיר לעצמה היטב את היעדים שברצונה להשיג ביחסיה עם הפלשתינים, תעמוד על הגורמים המעוררים את החששות בצד הפלשתיני ותבחן מה מבין שאיפות חבריה, שבוטאו ערב הבחירות, ניתן לממש, מה ראוי להידחות ומה מחירו של כל צעד. ראוי גם לנקוט צעדי הרגעה מול הפלשתינים, והידברות יכולה להיות גורם מועיל בעניין זה. פיתוח כלכלי ותשתיתי יכול אף הוא להועיל, אם תימנע הממשלה מהכרזות שיתפרשו כסתימת הגולל על רעיון ההסדר המדיני, ותבהיר זאת.