מנחם בגין מציג: עליונות המשפט

"המשפט הבלתי-תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים, יש תוחלת להדיפת הגל העכור. בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה". לא אמר את זה אהרן ברק, לא כתבו את זה השמאלנים משכונת רחביה שהשתלטו על בית המשפט העליון. כתב זאת מנחם בגין בשנת 1952, בחוברת "השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד)". הדברים באו תחת כותרת שאין ברורה ממנה: "עליונות המשפט".

כאשר מי שמתיימרים להיות יורשיו של מנחם בגין, כולל יריב לוין ("כמי שגדל, תרתי משמע, על ברכיו של מנחם בגין, שהיה הסנדק שלי בברית המילה, אני מאמין באמירתו שיש שופטים בירושלים! אבל, יש גם כנסת בירושלים! ויש גם ממשלה! והן הביטוי המובהק לבחירה הדמוקרטית של העם") יוצאים למסע שתכליתו הרס העצמאות השיפוטית וקעקוע עליונות המשפט, כדאי לחזור לדבריו באותן שנות בראשית של המדינה.

מובן שצריך לזכור את הרקע: בגין מוקצה מחמת מיאוס בעיני מפא"י, השולטת ביד רמה וכמעט רודנית, ובאופן טבעי נושא את עיניו לבית המשפט. ברור שהמון השתנה בישראל ובעולם, בחברה ובמשפט, במדע ובטכנולוגיה. אך כפי שאומר בגין עצמו, בציטוט מתוך החוקה האמריקנית, יש "אמיתות מובנות מאליהן". יש "קווי יסוד" שהם הבסיס ל"השקפה לאומית". למי ששכח, בגין היה איש ימין אמיתי, מי שלמעשה יצר את הימין הישראלי, אדם בעל זיקה עמוקה למסורת היהודית ולהיסטוריה היהודית. בקיצור: מי שהיה באמת מה שמתיימרים להיות חלק ממי שמציגים את עצמם כיורשיו.

לא די בעצמאות המשפט

את הפרק הזה בחוברת פותח בגין בדיון על הפרדת הרשויות, בציינו שבפועל הן מאוד מעורבות זו בזו. בהקשר של הרשות השופטת, הקשר הוא בדמות בחירתם של השופטים בידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, שהן גם יוצרות החוקים על פיהם עובדים השופטים. אבל לאחר מכן, הדגיש, השופט הוא בלתי תלוי ורק בידיו מצויים פרשנותו ויישומו של החוק. במדינות טוטליטריות "השיפוט והתחיקה כאחת הועמדו לרשות השלטון, אשר אי-אפשר להחליפו בשום בחירות". בהעדר שיפוט בלתי תלוי, הזהיר, מאיים הגל העכור של הטוטליטריות גם על המדינות הדמוקרטיות.

"על-פי השקפת החיים של שוחרי החרות... המשפט והשופט חייבים להיות בלתי תלויים בשליט, אפילו הוא נבחר על-ידי העם; [מובן מאליו] כי השליחים ונציגיהם אינם רשאים להתערב במהלך המשפט ולהשפיע על מידת הדין, וכי המוסדות השלטוניים למיניהם אינם זכאים ליטול לידיהם שום סמכות מסמכויות השיפוט, שום סמכות של עשיית דין". אך לא ניתן להסתפק בעצמאות המשפט, מדגיש בגין; דרושה גם עליונות המשפט.

כעת שימו לב כיצד בגין מגדיר עליונות זו. "אם העם קבע לעצמו על-ידי נבחריו חוק יסודי, המגדיר את מעמדן ואת יחסיהן ההדדיים של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת; המגדיר לא רק את זכויותיהם וסמכויותיהם אלא גם את חובותיהם של נציגי השלטון; המגדיר לא רק את חובותיו אלא גם את זכויותיו של האזרח ואת חרויותיו המדיניות, הנפשיות והכלכליות; לאחר שהעם קבע לעצמו חוקת יסוד כזאת, הרי כל שאר החוקים, ולא רק פקודות השלטון המבצע, חייבים להיות מתאימים ומותאמים לחוק היסודי ואין הם יכולים לסתור אותו".

הזכות היא לכל אזרח

עכשיו מוצע ליורשיו של בגין לקחת נשימה עמוקה. "עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם את הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים המתקבלים על-ידי בית הנבחרים (המתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה), מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. את זכות הגשת הקובלנה המשפטית ביחס ל'חוקים' יש להעניק לכל אזרח, אם הוא רואה את עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין, ודבר המשפט יקום".

ההדגשות הן של בגין. הוא אומר בצורה חד-משמעית: כל חוק של הכנסת כפוף לביקורת שיפוטית, הבודקת האם הוא אינו עומד בסתירה לחוקי היסוד. כל אזרח יכול לעתור נגד החוק, כל אזרח - זכות עמידה בצורה הנרחבת ביותר, אפילו מעבר לזו שמעניק בית המשפט העליון. בית המשפט, החייב להיות בלתי תלוי, הוא שיקבע האם חוק סותר את חוק היסוד - ופסיקתו היא הקובעת ואין בלתה. ושוב: זה מנחם בגין.

הלאה. "כלום זה דמוקרטי שחמישה או שבעה או אחד-עשר אנשים, אשר לא נבחרו על-ידי העם, יוכלו לבטל על-ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על-ידי נבחרי העם? זוהי שאלה מדיחת-דעת". אפשר לשאול את מי שמציג אותה: "כלום זוהי דמוקרטיה שאיש אחד, או אחד-עשר או חמישה-עשר אנשים הקרויים 'מיניסטרים' ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות ויניעו את ה'רוב שלהם' בבית הנבחרים לקבל 'חוק' שעל פיו כל חייל או שוטר, רשאי לאסור ולכלוא כל אדם שיהיה חשוד בעיניו, או להיכנס לביתו של האזרח ולערוך בו חיפוש או לפתוח את מכתביו של האזרח וביניהם את מכתביו המשפחתיים האינטימיים - כלום אין זו דמוקרטיה מזויפת שתוכנה האמיתי עריצות?".

להגביל את כוחו של הרוב

ראינו סוגים שונים של משטרים, ממשיך בגין, ו"למדנו כי רוב פרלמנטרי יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', כלומר קביעת החרויות האזרחיות ב'חוק היסוד' או ב'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות". הערה שלנו: לא כפי שאנחנו שומעים כעת, כאילו הרוב יכול לעשות ככל העולה על רוחו ויש למנוע מבית המשפט להגביל את כוחו.

השופט עלול לשגות או לפחד מן השלטון, אבל "ההיסטוריה מלמדת, כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית הדין לאולם הצגות, שעליהן מנצחת מאחורי הקלעים המשטרה החשאית; כל עוד קיימת 'אווירה ציבורית' לטובת קדושת המצפון של השופט ועצמאותו של המשפט - ידעו שופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את צו מצפונם על לחץ השלטונות, או פקודתם הנסתרת. ידעו להתגבר על פחד מפני רדיפות, לא 'נשאו פנים', לא הונעו על-ידי פניות צדדיות וחרצו דין צדק".

בגין מסכם פרק זה: "רעיון 'עליונות המשפט' איננו, אפוא, רעיון 'תמים' או 'רומנטי' או תיאורטי. אם 'האווירה הציבורית' תתן למשפט בחברה ובמדינה את מעמד העצמאות הבלתי-מסויגת; אם לשופט תינתן ההכרה - לא רק החוקית, כי אם הפנימי - של דיין צדק בלתי תלוי, הרי האווירה הציבורית הזאת וההכרה הפנימית הזאת יקבעו את קיומה של 'עליונות המשפט', כערובה מעשית לחרות היחיד וכקו חיבור בין חרות האדם ובין תיקון החברה".