החלופה המועדפת ליום שאחרי: יו"ש ועזה תחת רשות מחודשת

מטרות המלחמה של ישראל במערכה מול חמאס קובעות, כי ישוחררו החטופים, חמאס לא ישלוט ברצועת עזה ותפורק הזרוע הצבאית של הארגון (צבא הטרור), וכן שלא ישתקף עוד ולאורך זמן איום ביטחוני מהרצועה כלפי ישראל.

על כן, מצב הסיום שממשלת ישראל נדרשת להציג אמור לתאר את המציאות בתום המלחמה: החטופים שוחררו; מחמאס נשללה היכולת השלטונית והצבאית ונחסמו האפשרויות לצמיחתו מחדש; הוקמה כתובת שלטונית "מחודשת" ומתונה לשליטה ברצועת עזה; לישראל קיים חופש פעולה צבאי לאכיפת פירוז הרצועה מיכולות צבאיות, לסיכול ולמניעת התפתחות איומים; נחסמה יכולת התעצמות צבאית והברחות מגבול מצרים לרצועה ונשמר פירוז הרצועה מיכולות צבאיות; ברצועת עזה קיימת מעורבות בינלאומית ואזורית חיובית: שיקום התשתיות, תמיכה במנגנונים האזרחיים ובאלה האחראים לסדר ציבורי, תמיכה במנהל טכנוקרטים שינהל את הרצועה; נשמרה לגיטימציה בינלאומית לישראל והיא אינה מאותגרת בפורומים בינלאומיים.

לגבי המערכת הפלשתינית כולה, יש להידרש גם למצב הסיום ביהודה ושומרון (יו"ש): הרשות הפלשתינית (רש"פ) מחודשת, אינה עוינת והיא מהווה כתובת ביטחונית ושלטונית יציבה; הרש"פ מקדמת רפורמה לשיפור המשילות ולמיגור ההסתה והרדיקליות נגד ישראל; מנגנוני הביטחון שלה חוזקו, ושופרה אכיפת החוק והסדר בשטחה והיא פועלת לפרוק תשתיות טרור; התחזק התיאום הביטחוני עם ישראל; הפלשתינים חווים מרקם חיים משופר - צמצום אבטלה, ריבוי מקומות תעסוקה (וכן עבודה בישראל?); הקהילה הבינלאומית ומדינות המפרץ משקיעות בפיתוח כלכלי/תשתיתי בשטחי הרשות; נשמרים היציבות הביטחונית וחופש הפעולה של צה"ל לסיכול טרור ולפירוק תשתיותיו.

ב-23 בפברואר 2024 פרסם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את "תוכנית היום שאחרי חמאס", לאחר שמנע חודשים רבים דיון בנושא בקבינט הביטחוני ובממשלה. מסמך עקרונות זה מציג בקווים כלליים, רובם נטולי יישום, את חזונו. "ישראל תשמור על חופש פעולה מבצעי בכל רצועת עזה, ללא הגבלת זמן, לצורך מניעת התחדשות הטרור וסיכול איומים מעזה", ובנוסף: "מרחב אבטחה שמוקם ברצועת עזה בשטח הגובל עם ישראל יתקיים כל עוד קיים בו צורך ביטחוני".

בנוגע לדרום הרצועה: "ישראל תקיים 'סוגר דרומי' בגבול עזה-מצרים, לצורך מניעת התעצמות מחדש של גורמי טרור ברצועת עזה. 'הסוגר הדרומי' יפעל, ככל הניתן, בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארה"ב, ויתבסס על אמצעים למניעת הברחות ממצרים הן בתת-הקרקע והן מעל הקרקע, לרבות במעבר רפיח". במישור האזרחי מציין ראש הממשלה, כי יפעל לכך שהניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי ברצועה יתבססו על גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי, שאינם מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור.

בסיום המסמך מדגיש נתניהו את התנגדותו להקמה חד-צדדית של מדינה פלשתינית: "ישראל דוחה על הסף תכתיבים בינלאומיים בעניין הסדר קבע עם הפלשתינים. הסדר כזה יושג אך ורק במו"מ ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים. ישראל תוסיף להתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלשתינית. הכרה כזו בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר תעניק פרס עצום לטרור שלא היה כדוגמתו ותמנע כל הסדר עתידי לשלום".

תוכנית נתניהו מעידה על כי הוא דבק בהנחת יסוד, שהביאה ל-7 באוקטובר ולמלחמה: הבידול בין יהודה ושומרון לרצועת עזה. בראשיתו, הבידול גרס הפרדה בין האזורים לשם המחשה לציבור הפלשתיני, כי תנאי החיים בתחומי הרשות, אשר דבקה בהסדר מדיני המבוסס על מו"מ, טובים לאין שיעור מאלה של החיים ברצועת עזה, תחת שלטון חמאס השואף להשמדת ישראל.

ואולם, בזמן הממשלות בראשות נתניהו התהפכה מדיניות הבידול, היטיבה עם חמאס ברצועה בעוד היא החלישה את הרשות הפלשתינית עד כדי הפיכתה לחסרת רלוונטיות. זאת, כדי למנוע אפשרות למו"מ מדיני וסיכוי להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו נותר, אם כן, דבק בהחלשת הרשות הפלשתינית, במניעת מעורבותה בעתיד הרצועה ובהפיכתה לגורם לא רלוונטי.

כדי להרחיק את הרשות הפלשתינית מהרצועה, נתניהו מתיימר לבנות מנגנון אזרחי פלשתיני עם אנשים שאינם קשורים לארגונים הפלשתינים. ישראל מתקשה לאתר אותם גורמים, ובשל דחיית הדיון לגבי "היום שאחרי", היא איבדה את ההזדמנות להצמיח אותם מיד לאחר כיבוש שטחי הרצועה, לפני התפתחות כאוס באזור: 2 מיליון איש שנדחקו לשטח קטן בדרום הרצועה, ללא מזון, ללא מערכת בריאות, ללא מערכת ביוב וללא סדר ציבורי. בתנאים המתפתחים עשויה ישראל להידרש להקים מינהל אזרחי, בעלות של מיליארדים מכספי משלם המיסים הישראלי, משום שמדינות אחרות בוודאי לא יסייעו לשמר את הכיבוש הישראלי המחודש ברצועה.