"כזאת, טרם נעשה במשפט ארצנו"

"כזאת, טרם נעשה במשפט ארצנו". כך אומרת פרקליטות המדינה (10.11.25) בתגובתה לבג"ץ בנוגע למינויו של אשר קולה לליווי חקירת פרשת שדה תימן. מובן שהשופטים הם אלה שיחליטו, אך דומה שמותר כבר כעת לומר שכן בתיק הזה אירעו דברים שטרם נעשו במשפט ארצנו - מצד הפרקליטות עצמה: הזלזול בזמנים שקבע בית המשפט.

לפרקליטות יש מנהג כמעט קבוע: לא לעמוד בזמנים שקוצב לה בית המשפט העליון. "האם יקרה אי-פעם שתעמדו בזמנים?", שמעתי לפני שנים את מרים נאור שואלת בתסכול את נציגי המדינה. נאור ידעה היטב להשליט סדר בהליכים ובאולם, אך גם היא הייתה חסרת אונים אל מול הזלזול של הפרקליטות במועדים שקבעו השופטים.

התופעה הזאת נובעת מכמה גורמים. ראשית, כפי שאומר עורך דין שדווקא מרבה לעתור נגד המדינה, מחלקת הבג"צים בפרקליטות מייחסת חשיבות לכל מילה ובודקת את עצמה שוב ושוב. שנית, לעיתים הפרקליטות תלויה בגורמים חיצוניים, כולל בדרג הפוליטי, שלא תמיד עומדים לרשותה ולעיתים לא ממש מתרגשים מהוראות בית המשפט.

שלישית, יש בפרקליטות מידה לא מועטה של היבריס - גבהות לב מוגזמת - ותחושה שכולם עובדים אצלה, כולל בית המשפט (ועוד נחזור לנקודה זו). רביעית, הפרקליטות יודעת שלא יהיה מחיר לאיחורים הללו: בית המשפט לא יתן פסק דין נגד המדינה רק בשל איחור בתגובה, ואי-אפשר להצביע על אדם מסוים שנגדו ניתן לנקוט הליכי בזיון בית המשפט או להטיל עליו הוצאות אישיות.

בתחום לוחות הזמנים, התוצאה היא שכמעט בכל תיק בבג"ץ - במיוחד בעלי חשיבות ציבורית ניכרת - הפרקליטות מבקשת ארכות, לעיתים אחרי המועד שנקבע להגשת תגובתה, ולפעמים אף נותנת אותן לעצמה, בכך שהיא מושכת את הזמן גם בלי אישור של בית המשפט. בעתירות השנה סביב בחירת הרבנים הראשיים לישראל, ספר ומצא אחד מעורכי הדין בתיק, היו לא פחות מ-25 בקשות כאלה.

24 שעות אחרי המועד המקורי

אבל מה שקרה ביממה האחרונה סביב ליווי חקירת פרשת שדה תימן, היה כנראה שיא חדש של זלזול בהוראות בית המשפט. העתירות הוגשו בסוף השבוע שעבר, והמשנה לנשיא נעם סולברג קבע ביום שישי (7.11.25) שהן יידונו לא יאוחר ממחר (11.11.25). העובדה שהנושא הגיע לבג"ץ לא הפתיע איש והפרקליטות הייתה צריכה לכל הפחות להתחיל להיערך לכך במהלך השבוע שעבר, בזמן העימות עם השר יריב לוין על הרחקתה של גלי מיארה מהתיק ומינויו של קולה.

אתמול בבוקר (9.11.25) קבעו השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ, כי הצדדים - בעיקר הפרקליטות ולוין - יגישו את תגובותיהם המקדמיות עד השעה 20:00 אמש. הפרקליטות הודיעה אמש שלא תספיק וביקשה דחייה להיום בשעה 14:00. השופטים קבעו, כי בשל סד הזמנים - התגובות יוגשו עד 10:00. במקום תגובה, ביקשה הבוקר הפרקליטות לאפשר לה להגיש את התגובה עד 17:00 ולדחות את הדיון מחר לשעות הצהריים - כאילו השופטים וצוות בית המשפט, עורכי הדין האחרים, התקשורת והקהל עובדים אצלה.

השופטים סירבו, אך אפשרו להגיש את התגובות עד 17:00 והדגישו שלא יינתנו ארכות נוספות. שעה זו חלפה, וב-18:00 הודיעה הפרקליטות שהיא זקוקה לשעה נוספת. תגובתו של לוין (שבכלל לא ביקש ארכות, אלא הרשה לעצמו להיצמד לפרקליטות) הגיעה קצת אחרי 19:00. תגובת הפרקליטות הוגשה לבסוף רק אחרי השעה 20:00 - דהיינו 24 שעות לאחר המועד המקורי, שלוש שעות לאחר המועד האחרון ו-13 שעות ברוטו (כולל שעות הלילה) לפני מועד הדיון. לא הייתה בה אף מילה של התנצלות.

לא מדובר "רק" בזלזול בוטה בפרהסיה בהחלטות בית המשפט ובהבטחות הפרקליטות, בתיק שבמרכזו ניצבת פגיעה קשה באמון הציבור במערכות החוק. הסחבת הזאת נראית כאילו הפרקליטות אינה בטוחה בעצמה, כאילו היא מתקשה למצוא נימוקים לעמדתה. היא נטלה לעצמה יתרון דיוני בלתי הוגן: יכלה ללמוד את תגובתו של לוין, והותירה לשופטים וליתר הצדדים מעט מאוד זמן להתכונן לדיון (שתחילתו נדחתה בשעה בשל איחור זה). וכל זה - על-רקע המאבק המשפטי והציבורי הטעון על מעמדו של הייעוץ המשפטי בכלל ועל גורלה האישי של מיארה בפרט. זה היה גול עצמי מפואר, שכמותו אכן לא נראה במשפט ארצנו.