סעדה מן הצדק

העובדה שסעדה יכול לשוב ולהציג את מזימת הדחתה של מיארה גם לאחר פסק הדין, מתאפשרת בשל טעות קשה של השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ. אני לא חושב שהם יצרו אתמול תקדים המכשיר התערבויות פוליטיות עתידיות בחקירות פליליות. השופטים הדגישו שוב ושוב שהתערבות כזאת פסולה לחלוטין, ושהם מאפשרים התערבות צרה ומתוחמת בתיק הפצ"רית רק בשל נסיבותיו חסרות התקדים; והם הטילו מגבלות קשות גם עליה.

אז איפה הטעות? שהם לא השלימו את המלאכה והותירו ללוין את האפשרות למצוא בכל זאת מישהו שיתן לו את ראשה של מיארה. השופטים לחצו על הצדדים להגיע לפשרה ואף הציעו חלופות שעל העיקריות בהן חזרו בפסק הדין – שופט מחוזי מכהן או בדימוס, שופט עליון בדימוס.

לוין דחה את ההצעה לחלוטין והפרקליטות הציבה לה תנאים, כך שבמהלך הדברים הרגיל – לא ניתן היה להפוך אותה לפסק דין בעל כורחם. אבל השופטים יכלו להשתמש בסמכות הרוחב שלהם להעניק "סעד מן הצדק" – כלי נדיר מאוד ואולי חסר תקדים, אך כפי שאמרו בעצמם מדובר בנסיבות חסרות תקדים. וילנר, שטיין וכנפי-שטייניץ היו צריכים למנות בעצמם את המלווה, ולא להותיר זאת בידי לוין.

השופטים ידעו על דבריו של סעדה. גם אם לא שמעו אותם במישרין, הם הועלו בטיעונים בפניהם. וילנר נפנפה אותם כמעט בזלזול: חבר כנסת אמר כך או אחרת, אנחנו לא חיים מפי התקשורת. זה היה נכון פורמלית, אך יש גם ידיעה שיפוטית: מה שהשופטים יודעים משום שהם יודעים, כמו כל בר-דעת. הדברים של סעדה היו כה חמורים וכה מהותיים, עד שהיה עליהם לכל הפחות לבקש הוכחה לכך שנאמרו.

במקום סעד מן הצדק, קיבלנו את סעדה נגד הצדק. אבל אולי כמו במקרים הקודמים של התרסה בוטה, גם הפעם יתברר שמדובר בגול עצמי. על-פי הדיווחים האחרונים, לוין מתקשה למצוא מלווה שיעמוד בתנאים שהציב בג"ץ – לא משום שחסרים מועמדים מתאימים, אלא משום שספק אם מישהו מהם יסכים להיות מתויג ציבורית כאדם שבא לשרת את לוין ולהדיח את מיארה.

על הפטפוטים המופקרים הללו של חבורת הרודנות ניתן להשליך את הסיפור על לוי אשכול, שכאשר נבחר לראשות הממשלה – היה אלמן מבוקש. האחראי על אבטחתו אמר לו: אדוני ראש הממשלה, אני מבין שאולי תרצה לבלות בחברת אישה. הבחורים שלי יהיו חייבים להתלוות אליך, אבל אני מבטיח לך שהם לא יספרו דבר. אשכול, בעל חוש ההומור המשובח, הגיב מיד: שיספרו! שיספרו!