חנינה בבחינה

1. ההגדרה של "עבריין" ותקדים קו 300. האם בקשת החנינה שהגישו פרקליטיו של בנימין נתניהו ליצחק הרצוג בכלל עוברת את סף סמכותו? חוק יסוד נשיא המדינה מעניק לו את הסמכות "לחון עבריינים". בבג"ץ קו 300 נקבע, כי "עבריין" אינו רק מי שהורשע או הודה, אלא גם מי שנחשד או הואשם. אבל בג"ץ אשרר את אותה חנינה רק לאחר שאנשי השב"כ הודו בעבירות שיוחסו להם. נתניהו, לעומתם, לא הודה בדבר וחצי דבר.

ההתרשמות שלי, לאחר עשרות ישיבות בהן העיד נתניהו, שלאחר החקירה הראשית - הוא אינו מסוגל להודות אפילו בעבירת חניה. נתניהו הצהיר שוב ושוב ושוב, כי מדובר בתיקים שנתפרו תוך ביצוע עבירות חמורות מצד המשטרה והפרקליטות, שהתובעים משקרים ושלא נפל ולו הפגם הקטן ביותר במעשיו. הוא שקוע עמוק בתסמונת הבונקר, משוכנע בדבריו-שלו (וגם במציאות הבדיונית שהוא יוצר), והודאה תהיה מבחינתו שקרית.

יש לו גם בעיה עם ה"בייס", שמשוכנע עוד יותר ממנו שמדובר בתיקים תפורים מסיבות פוליטיות. מבחינת תומכיו האדוקים, בקשת חנינה היא החמצת ההזדמנות להרשיע את העבריינים האמיתיים: החוקרים, הפרקליטים, העדים, העיתונאים. לא במקרה, בעדותו שלשום (1.12.25) הוא היה תוקפני וארסי עוד יותר מאשר כרגיל. הדברים לא כוונו לשופטים אלא לקהל שבחוץ, כדי להבהיר לו שבקשת החנינה באה מתוך עמדה של כוח. בכך נתניהו רק מתבצר בצמרת עץ הסקויה עליו טיפס, והאפשרות של הודאה הופכת לאפסית.

2. הבקשה היא גם, ואולי בעיקר, ספין פוליטי. שימו לב על מה אנחנו מדברים בימים האחרונים (כולל בשורות אלה), ובמיוחד על מה איננו מדברים. רבבות מילים נשפכות על בקשת החנינה, ולא על כך שממש במקביל - ממשלת נתניהו מקדמת שלושה חוקים הממוטטים את יסודותיה של המדינה היהודית והדמוקרטית: השתמטות החרדים, ריסוק הייעוץ המשפטי והפגיעה בתקשורת החופשית.

מעבר לכך, הבקשה היא win-win האופייני ליחסיו של הימין עם המערכת המשפטית בשנים האחרונות. הרעיון הוא להגיש לבג"ץ עתירות בעלות גוון פוליטי, שסיכוייהן להתקבל קלושים ממילא. אם במקרה יתקבלו - מה טוב. אם לא - עוד יותר טוב: אפשר להמשיך ולצייר את בג"ץ כשמאלני המסיג את גבול הרשויות האחרות ומחבל ברצון העם. כך גם כאן: אם הבקשה תתקבל - מצוין. אם תידחה - מצוין בריבוע: אפשר להציג את המערכת המשפטית כרודפת את נתניהו שרק טובת העם לנגד עיניו, ואת הרצוג כקפלניסט המבקש להפיל את ראש הממשלה שנבחר כחוק.