לפרק את קובי פרץ

אחד האייקונים הגדולים של הזמר הים תיכוני מציין היום 35 שנים להיווסדו. חלקכם בטח נוחר בבוז למשמע השם, וחוזר שוב על מנטרות אינסטינקטיביות שהוצמדו לשם פרץ. אולי שווה לעצור רגע את הבוז ולנסות להבין את התופעה, לפרק אותה למרכיביה הבסיסיים ולפצח את סוד ההצלחה המסחררת של פרץ ושל חבריו מאגן הים התיכון. הרי, למרות הבוז והזלזול, לא ניתן להתעלם מהמקום שתפסו המסלסלים בתרבות שלנו ומדריסת הרגל שקנו לעצמם בכלי התקשורת ובהיכלי ההופעות. מה עומד מאחורי התופעה הזו? על מה כל המהומה הבלתי פוסקת הזו?

הראשון בדור החדש של המסלסלים היה אייל גולן. החבירה שלו באמצע שנות ה-90 לאתניקס סימנה את הולדתו של יצור כלאיים חדש - פופ מזרחי קליל. זאב נחמה הכניס כמה עידכונים מוזיקליים וגולן הביא את הסלסולים, ויחד הכירו לקהל הישראלי את מה שלימים יזכה לכינוי "מוזיקה ים תיכונית". כל המקטרגים והמלעיזים שהטיחו בגולן האשמות של "השתכנזות" והזכירו איך זוהר ארגוב ובני דורו שמרו על האמת, בוודאי הספיקו לשכוח שירים כמו "ארץ ישראל היא אמריקה שלי" ששר ארגוב או את "בואו נשיר לארץ יפה" של חיים משה.

ככל שצבר "הזמר הים תיכוני" תאוצה וקנה עוד ועוד קהל, גדלה ההפרדה בינו לבין "המוזיקה המזרחית". במשך השנים שאחרי הפריצה הגדולה של גולן, צצו על-פני השטח לא מעט מסלסלים אחרים שהפכו את הז'אנר לאחד הפעילים ביותר בארץ. המצטרפים החדשים לא הגיעו רק בגלל הלגיטימציה שנתנו אתניקס וגולן. הקהל הגדל יצר תחום קורץ שמבטיח הכנסות נאות ביותר.

ליאור נרקיס יישר קו, קובי פרץ עדכן סגנון ומושיק עפיה קפץ על העגלה. כולם פועלים על הנוסחא של להיט קליל ולא מחייב בעליל, עם טקסטים שבלוניים שכאילו משוכתבים האחד מהשני. הכוכבים הים תיכוניים יוצאים מאולמות החתונות ומגיעים גם למועדונים ולתחנות הרדיו. הקהל הגדול, שמעלה את הדרישה מלמטה, מצליח להכניס אותם למקומות שהיו בעבר סגורים בפניהם, כמו גלגל"צ וערוץ 24. התנופה העצומה שמקבל הסגנון מייצרת גם כוכבים נוספים כמו אליקו, דידי הררי וירון אילן.

"הזמר הים תיכוני" מאמץ לו עם השנים סממנים משלו. הסאונד הופך למערבי יותר ויותר, ובמקביל השירים עצמם מאבדים עוד ועוד מערכם כיצירות מוזיקליות. מילים שטותיות לחלוטין שמגלות מתי תוכלו לתפוס את מושיק עפיה בסלולר או שופכות אור על גיליון המחלה של ליאור נרקיס. הלחנים נועדו לגרום לתנועה בלתי רצונית באזור האגן ותו לא. הזמרים (ולמרות ששרית חדד היא אחת הכוכבות המצליחות ביותר בז'אנר, הוא עדיין נשלט לחלוטין בידי גברים) מאמצים יותר ויותר סממנים מטרוסקסואלים ומקורות ההכנסה של הז'אנר מעט שונים משל שאר הסגנונות (הזמר הים תיכוני שואב את עיקר הכנסותיו מהופעות בחתונות, בספינות שעשועים ומתוכן סלולרי).

את ההפרדה שנוצרה בעקבות כניסתו לשימוש של המושג "הזמר הים תיכוני", אפשר למצוא אך ורק בישראל. למעשה, לא מדובר ביותר ממכבסת מילים עדכנית שנועדה, כביכול, לשמור על מעמדם של האייקונים של הדור הקודם במוזיקה המזרחית. בעזרת המושג הזה, ניתן להמשיך ולהתייחס לזוהר ארגוב ולישי לוי כיוצרים ומבצעים איכותיים, ולהרחיק מהם את הדור החדש. לוי, כמייצג של הדור הקודם, התבטא יותר מפעם בעניין והביע דחייה אישית מהכיוון הנוכחי של המוזיקה המזרחית. לשם השוואה ניתן להתבונן על הנעשה במקום שממנו שאובה המוזיקה הזו - העולם הערבי. הפופ הערבי של היום, שבין כוכביו ניתן למצוא שמות כמו עמר דיאב וג'ורג' וואסוף, נחשב לממשיך דרכם של כוכבי העבר כמו פאריד אל אטרש ועבדל וואהב. ברור כי לאחרונים שמור מעמד של אבות מייסדים וכבוד עצום, אך גם הראשונים נהנים מאהדה גורפת. עמר דיאב נחשב לייצוא המוזיקלי הלוהט ביותר של מצרים בשנים האחרונות.

בין אם נהנים מהקצב הסוחף והמנענע של הזמר הים תיכוני ובין אם בזים למסחור המוחלט של המוזיקה שהוא אשם בו, לא ניתן להתעלם ממנו. הוא הפך לאחת התופעות התרבותיות של השנים האחרונות והצליח לייצר שינוי בשוק המוזיקה המקומי.

תחנת רדיו קטנה מאוד בשם "רדיו לב המדינה" הפכה לקובעת טעם ושדרן הדגל שלה, אליקו, הפך לכוכב שזוכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת". גלגל"צ פתחה שעריה ומשלבת בפלייליסט שלה שירים מהז'אנר, ערוץ המוזיקה הישראלי מחבק בחום את המסלסלים ובמות יום העצמאות מארחות אותם באופן קבוע.

סביר מאוד להניח שהתופעה לא תעלם לחלוטין, אבל כמו כל זרם אחר ששטף את עולם הפופ, תצטמצם גם היא למימדים קטנים בהרבה מהמימדים הנוכחיים שלה ותהפוך לעוד פרק בתולדות המוזיקה הישראלית. עולם הפופ, שמחוייב אך ורק לכיף ולרווחים כלכליים, יגלגל לפתחנו ז'אנר אחר ויעורר שוב דיון על הלגיטימיות של הפופ ושל אלו שעוסקים בו. כל עוד זה נמשך, אפשר להניח למסלסלים ליהנות מהדרך, לא לשכוח לשים כמה לירות בצד לימים גשומים יותר ולאחל לקובי פרץ מזל טוב ויום הולדת שמח.