"הפוך בלי קצף" - מבט על תרבות הקפה

מכל אדם אני לומדת משהו, גם מטל איפרגן, משוררת צעירה מהיישוב נשר למדתי כמה דברים. הדבקות בכתיבה מאוד דומיננטית בחייה. בשנים האחרונות היא הוציאה לאור שלושה ספרים. טל שופעת רעיונות ויצירתית מאוד. במגירת היצירות הסודית שלה נחבאים עוד יצירות שטרם פורסמו. פגשתי אותה לצורך אחד ויצא צורך אחר. היא הפגישה אותי עם יצירה אחת ובסופו של דבר יצא לאור ספר שירים מקסים שלא היה מתוכנן להיוולד.

הספר החדש של טל איפרגן "הפוך בלי קצף" הוא ספר יפהפה שהוגש לי כשהוא מגובש ומסופר בצורה מופלאה. כמעט כל השירים היו מוכנים ומסודרים בסדר מופתי. הדבר הקל על העבודה המשותפת ועל התקדמות העבודה. כותבים כמו טל מבורכים במחוזותינו. גם עמידה על הפרטים וגם צניעות וענווה. גם כתיבה מאוד מגובשת וגם העמדה מאוד ברורה של הנושאים.

מי היא טל איפרגן של היום? ומי זו טל שלפני שנתיים?

אני חושבת שטל איפרגן של לפני שנתיים היא אותה טל של היום רק בוגרת ומעוצבת יותר. עמוק בפנים לא השתנתי אך למדתי המון מהדברים שהתרחשו אצלי בשנתיים האחרונות. היום אני מגלה כמה אני והכתיבה שלי התבגרנו יחד.

בספר 'הפוך בלי קצף' את מתבוננת פנימה והחוצה. מסקרן אותי לדעת איך נולד הרעיון לכתוב את הספר?

ההתבוננות פנימה היא לא תמיד קלה. אך היא זו שבסופו של דבר בונה אותנו ומאפשרת לנו להתבונן בחוץ באופן שלם יותר.
הרעיון לכתוב את הספר נולד מתוך חוויות היומיום אותן אספתי אליי במהלך השנים בהן אני עובדת בבתי קפה. אל בית הקפה מגיעים אנשים שונים, בצבעים שונים, כולם לשם מטרה אחת: למצוא מקום לשבת ולהתאזן. כשכל מפגש מוליד משהו בין אם זה חולף ובין אם זה נשאר. אני חושבת שהרובד שבולט בספר הוא הרובד האנושי, רובד שמעניק השראה.

יש תחושה שהספר תוך כדי הכתיבה מעביר אותך את השינוי. האם את יכולה לציין שירים בהם ניתן להבחין בשינוי המתחולל בך?

" שורות שלמות של רסיסים / אני אוספת / כל שיר הוא תובנה נוספת..." - זהו משפט שלקוח מאחד השירים ומתאר זאת היטב. כל שיר אכן מתאר סוג של שינוי פנימי באופן בו ניתן לבחור לראות את הדברים. השינוי לעיתים הוא בדמות ולעיתים במשקיף עליה.

השיר 'ארוחת בוקר ישראלית' למשל, מציג אישה שהרעב הנפשי שלה רעב וצמא לשובע אנושי. היא רעבה לשינוי.

'סָפֵק רָעָב.
הִיא מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַמִּיץ עַכְשָׁו
בֵּין אֲנָחוֹת
רוֹצָה אֶת הַגְּבִינוֹת שֶׁלָּהּ רָזוֹת
הַזְּכֻיּוֹת שֶׁלָּהּ שְׁמוּרוֹת
וְהִיא לְבַד.'

השיר 'רגיל' מתאר אדם רגיל, שרגיל לשגרת בוקר מסויימת, בה אבד הלהט והכל הפך מובן מאליו עד שדבר אינו נוגע או מרגש.

'מַזְמִין אֶת הָרָגִיל.
אוֹתוֹ לוֹקֵחַ.

קוֹנֶה עִתּוֹן מִמּוּל
דּוֹרֵס חָתוּל
וְאֵין חָדָשׁ אֶצְלִי.'

מיד אחריו מגיע השיר 'הבית הישן' שמתאר נוסטלגיה וגעגועים ל'מה שהיה פעם', ליחף, לרגעים פשוטים שאין להם מחיר.
ואלה הן רק דוגמאות אחדות.

ישנה אמירה שלעיתים השיר כותב את עצמו. האם בעת הכתיבה זה קרה לך?

אני חושבת שכן. בהרבה משיריי, לאו-דווקא אלה שבספר, סיום השיר נולד עם סיומו. בלי לתכנן אותו מראש או לכוון אליו, כמו סיבה ותוצאה. אני מקווה שגם הקורא מגיע אל שורות השיר האחרונות עם חוויה מסויימת ועם ציפיה לקבל משהו בסוף השיר.

יש בספר הזה למי שאינו יודע סודות. גם בעטיפה וגם בפנים. האם את מוכנה לשתף?

לגבי הסודות שבפנים היופי הוא לתת לכל אחד ואחת את הרשות להזדהות ולנחש 'למה התכוון המשורר', כך שלגבי הסודות שבפנים אשאירם בין דפי הספר.

לגבי העטיפה, היא תצלום אותו צילמה אימי היקרה (קלרי) שמאוד אוהבת לצלם. זוהי תמונת אחד משולחנות בית הקפה אותו אני חולמת לפתוח בעתיד. בית קפה קטן ובייתי, בו אתן פירגון ובמה ליצירה המקורית. בנתיים מדובר בחלום רחוק אך קיים.

למקום יקראו DONIA DINA כמופיע על מעמד המפיות שבתמונה. זאת לזכרה של סבתי האהובה זכרונה לברכה, לה נתתי מילתי להמשיך לכתוב. כל ספר שנרכש ומגיע אל לב קורא, הוא באיזה שהוא מקום גם לכבודה.

אני יודעת שכל שיר הוא מבחינת בן יקר ושתתקשי לבחור.
אבל בכל זאת, איזה שיר מהספר עדין מהדהד בך?

"אל תיקח אותי ללב".

אל תיקח אותי ללב

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ
אַל תִּקַּח אוֹתִי לַלֵּב
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי לָאֹזֶן.
שֶׁתַּקְשִׁיב לִי.
מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ
שֶׁלֹּא תִּקַּח אוֹתִי לַלֵּב
רוֹצָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי כַּהֹגֶן
תַּפְנִים אוֹתִי.

שֶׁתֵּרֵד לְדַעְתִּי הַצְּלוּלָה
וְתַעֲשֶׂה לָהּ נָעִים.
תְּעַנֵּג אֶת הַשְּׁתִיקָה
תַּסְכִּים עִמָּהּ.
וְעִמִּי.

עֲלוּלָה לְהֵעָלֵב
לְהִסְתַּכֵּן לְהִתְאַהֵב
לְהִתְעַרְבֵּב לְהִסְתּוֹבֵב.
אַל תִּקַּח אוֹתִי לַלֵּב.

את רואה את הספר פורץ את גדרות חנות הספרים הטיפוסית ואת מדף השירה המיותם ומגיע אל רובד נוסף של אנשים?

אני מקווה מאוד ושואפת מאוד. השירה שאני מציעה היא שירה בגובה העיניים שמבקשת הזדמנות לא רק משוחרי שירה וספר. הלוואי ואנשים יפסיקו לחשוש כל כך משירה ויניחו לה ולספר בפרט להגיש להם קפה אחר, טעים ומעורר מחשבה.

טל איפרגן מייצגת קול צעיר בעולם הספרות, השפה פשוטה, בלי אמירות נוקבות או בוטות. היא אינה מזעזעת את הקורא בחשיפה בלתי מבוקרת של עצמה אלא כותבת בקול לירי עדין ומינורי. היא מפמפמת לקורא את סגולות כתיבתה. כתיבה אחרת חוץ תל אביבית מאוד שקטה מאוד שקולה, בוחרת את המילים בקפידה מסוימת כותבת את עצמה את נקודת המבט שלה, מפגישה את הקורא עם חווית בית הקפה בדרך שלה, שהיא ברובה התבוננות והפנמה של מבטים, רגעים ופנים. עוד ירבו ספרים ליוצרת טל איפרגן כי זוהי הדרך שהיא הולכת בה. דרך הכתיבה והיצירה.