|
זאב בוים ז"ל בקדימה [צילום ארכיון]
|
|
|
|
מצאתי עצמי לוחץ ידיים ומשוחח עם ח"כים שהיו פעם ליכודניקים והיום הם יריביה המרים של תנועת-האם. כן, רק זאביק יכול היה להביא לסיטואציה החמה הזאת. רק הוא, ורק במותו, יכול היה ללכד את נתניהו ואולמרט, בר-און ושלום, מרידור ואיציק | |
|
|
|
ייאמר לזכותו: זאביק היה אופוזיציונר לוחם בממשלת נתניהו ובראש הממשלה. הוא לא פסח על שתי הסעיפים. ברגע שעשה את התפנית, והיה שלם עימה, ומבחינתו לא הייתה זו תפנית אידיאולוגית-קיצונית, הוא הלך עם זה עד הסוף, היה חבר-כנסת לוחמני, תקיף בנאומיו, בקיא בחומר, מוערך. ויורשה לי לשער, כי עם זאת, כאבה לו מאוד פעולת העקירה וההינתקות, הרס היישובים בחבל קטיף ובצפון השומרון. עם כל ביקורתי הלא-מוסתרת על קדימה ופורשיה, אהבתי אל זאביק לא פגה ולו ליום אחד. לפחות היה הסמן הימני במפלגה זו, ונשאר איש אהוב בכל סביבות פעילותו בעבר ובהווה. ההלוויה הענקית שנערכה לו, המוני הבאים ללוותו בדרכו האחרונה, יעידו על כך. אנשי ליכוד בהווה ובעבר, חברים שנשארו נאמנים לליכוד וכאלה שכבר נמנים על מפלגת קדימה, ועימם תושבי האזור, אנשי הדרום וקריית גת, ראשי ערים, בני מיעוטים, התערבבו אלה עם אלה, התחבקו אלה עם אלה. אחוות חברים, שצמחו מאותם שורשים של מורשת ופעילות פוליטית, גברה על כל יריבות. ראיתי בהלוויה גם את שני חברי משנתון 1943, בני בגין ו עוזי לנדאו. אבל מצאתי עצמי לוחץ ידיים ומשוחח עם ח"כים שהיו פעם ליכודניקים והיום הם יריביה המרים של תנועת-האם. כן, רק זאביק יכול היה להביא לסיטואציה החמה הזאת. רק הוא, ורק במותו, יכול היה ללכד את נתניהו ואולמרט, בר-און ושלום, מרידור ואיציק. נוחה בשלום על משכבך, זאביק שלנו, של כולנו. תחסר לנו, חבר, בית"רי, איש ההדר, ולוואי שמותך בטרם עת, אולי חסרונך, החלל הענק שהשארת אחריך, יביאו מכאן ואילך למעט יותר אחדות פנימית ולקירוב לבבות בין האחים שהפכו ליריבים. כי - ואתה ידעת זאת היטב - הפערים הם קטנים ממה שניתן לשער.
|
|
הוא נולד ב-30 באפריל, אבל מה מתוחה הייתה אמו ככל שההריון התקדם, שמא חלילה-וחס ייוולד בכורה - ב... 1 במאי! ובכן, כך סיפר בצחוק מתגלגל, ככל שהתקרב אפריל לקראת סיומו, לחצה האם יותר ויותר כדי שהוולד ייפלט החוצה לפני סיומו של החודש. והיא הצליחה, חנה בוים | |
|
|
|
היינו ארבעה בנים - כולנו ילידי אותה שנה, 1943: בני בגין, עוזי לנדאו, זאביק בוים ואנוכי. בנים לאבות התנועה, ממשיכי דרכם בנאמנות, אף אם במסלולים שנפרדו עם הזמן. יש מי שהימין קמעה (עוזי ל"ישראל ביתנו"), יש מי שהשמאיל קמעה (זאביק - לקדימה) ויש מי שנשארו בליכוד (בני ואנוכי). אבל המורשת והאידיאולוגיה נשארו טבועות עמוק בנשמה של כל אחד מאיתנו. אחד הסיפורים שאהב זאביק במיוחד לספר בבדיחות היה סיפור בואו לעולם. הוא נולד ב-30 באפריל, אבל מה מתוחה הייתה אמו ככל שההריון התקדם, שמא חלילה-וחס ייוולד בכורה - ב... 1 במאי! ובכן, כך סיפר בצחוק מתגלגל, ככל שהתקרב אפריל לקראת סיומו, לחצה האם יותר ויותר כדי שהוולד ייפלט החוצה לפני סיומו של החודש. והיא הצליחה, חנה בוים. זאביק נולד כחול-לבן, לא בחג האדום, והשמחה בבית בוים הייתה כפולה ומכופלת... חנה בוים, כבת 96 שנה כיום, אחרונת מייסדי נחלת ז'בוטינסקי, שישבה כעבור כמעט 68 שנה אל מול קברו הרענן מכוסה הזרים של בנה הבכור, בוהה כלא-מאמינה... שלושה אבות מבין הארבעה מוכרים יותר: מנחם בגין, חיים לנדאו, אב"א אחימאיר זכרם לברכה. אביו של זאביק היה מוכר פחות. יוסל'ה בוים היה "רק" בית"רי ולוחם האצ"ל, "רק" אחד ממקימי נחלת ז'בוטינסקי, "רק" חייל נאמן בשורות התנועה ובשירותה. אדם נפלא וצנוע, שהקים משפחה לתפארת ומשק לתפארת על אדמת ארץ-ישראל.
|
|
חברות אמיצה עם בוים. אולמרט [צילום: AP]
|
|
|
וזאביק? אכן, אני מודה ומתוודה, קשתה עלי מאוד המחשבה שגם הוא הלך לאותה קדימה והיה בצמרת שלה. עם אידיאולוגיה ז'בוטינסקאית, עם מטען כזה של אמונה בית"רית - הכיצד הוא, הבן הבכור של חנה ויוסף בוים, מצטרף למפלגה שהשמאילה? כן, מבין כל הנוטשים את הליכוד, נטישתו של זאביק, עלי להודות, הייתה לי הקשה ביותר, מכאיבה, ממש בלתי מובנת, מאכזבת. ההסבר הוא כפול - אישי ופוליטי. הנימוק האישי משכנע יותר. כמי שהיה מתומכיו המסורים ביותר של אריאל שרון, שהאמין בו כמעט בעיניים עצומות, הלך אחר מנהיגו, הגם שהלה לא קיבל הכרעה דמוקרטית בליכוד ושינה טעמו האידיאולוגי ב-180 מעלות. אריאל שרון לא היה בית"רי ולא רוויזיוניסט, ובכל זאת זאביק דבק בו ובדרכו. היה גם אהוד אולמרט החבר מילדות, שבמנהיגותו, בכישוריו, בדרכו האמין זאביק ללא שיור. גם נתן לכך ביטוי עז במאמר שהותיר אחריו וטרם פורסם. אהוד היה האחרון ששוחח עם זאביק בטרם נעצמו עיניו לנצח. זו הייתה חברות אמיצה, שדבר לא יכול היה להפריד ביו שני הרעים מהנחלה. לפן האישי, הוסיף זאביק הסבר פוליטי-אידיאולוגי, מאולץ לטעמי, בעיקר כשהוא מסמיך את הנימוק על ז'בוטינסקי. ראש בית"ר, כך חזר ח"כ בוים ואמר, רצה מדינה יהודית ודמוקרטית. נכון, הוא רצה שתשתרע משתי גדות הירדן, על כל שטח ארץ-ישראל ההיסטורית. ואולם לאחר מותו של ז'בוטינסקי, לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה, לאחר ששישה מיליוני יהודים נכחדו בידי הרוצחים הגרמנו-נאצים, אין עוד סיכוי - כך זאביק, לשעבר שר הקליטה - לרוב יהודי על כל שטח הארץ הזאת. ולכן, אם חפצי מדינה יהודית אנו, ואם חפצי שלום אנו, עלינו לוותר על חלקי מולדת לא רק ממזרח לנהר הירדן אלא גם ביהודה ובשומרון.
|
ממשק זה, מנחלת ז'בוטינסקי, הוא שיגר כפעם בפעם מצרכים אל בית אבא ברמת-גן. זה היה בשנות הצנע של ראשית המדינה. ביצים ופירות ממשק בוים בבנימינה הגיעו לרווחת משפחת אחימאיר ברמת-גן, ביטוי של הערצה, הוקרה, לאיש שהניף ראשון את נס המרד בכובש הזר הבריטי, ואהבה לבני משפחתו. זו הייתה אהבה הדדית, הגם שלא לעתים קרובות נפגשו. לרוב זה קרה בכינוסי מוסדות תנועת החרות. כי יותר משהיו פגישות, הייתה התכתבות, חילופי איגרות בין שני האבות של זאביק ושלי. ובאחת מהאיגרות הללו (השמורות בארכיון המשפחתי שלנו - "בית אבא" ברמת גן) מספר יוסל'ה בוים על הבר-מצווה של בנו בכורו וכותב (י' בתמוז תשט"ז) כדברים האלה לאב"א אחימאיר: - "הננו מודים לך מקרב לב על הברכות ששלחת עבורנו לבר מצווה של זאב-דוד שלנו. מה אומר ומה אגיד? בדמעות של גיל, חדווה ותוגה קראנו בדבריך. אני כשלעצמי יתום מאבי שאת דמותו וצלמו לא ידעתי. אבל את בן בכורנו קראנו כשמו של ראש בית"ר והמפקד רזיאל, ואחרי שנות סבל, עמל ותלאות, זכינו והגיענו למה שהגענו בדם וביזע ממש! והנה הוא ב"ה בן י"ג. חגגנו מאורע זה בתרועות, כי 'למה לא באמת - פעם אחת לשמחה בחרתנו?' קיווינו שתכבדונו בביקורכם, והצטערנו לשמוע על בריאותך הלקויה, אבל מכתבך אלינו כאילו קרני אור בחשכת הליל יאירו לנו את דרכנו".
ההזמנה המקורית לבר-המצווה שמורה אף היא לצד מכתב זה בתיק בוים שב"בית אבא". כמה ימים לאחר מכן נחוג ברמת-גן גם חג הבר-מצווה שלי.
|
|
פורת. "יושר קיצוני, אומץ ומסירות" [דן פורגס]
|
|
|
האמת, דרכינו כמעט לא הצטלבו עד שהזדמנו יחדיו לפוליטיקה, במסגרת הליכוד. לא ידעתי לפרטיהם את קורותיו עד אז, בצבא למשל. והנה לאחר מותו סיפר לי ידידי מקיבוץ עין-החורש, המשורר אלישע פורת, ואני מצטטו: "הכרתיו היטב - אך רק ממסגרת המילואים. הוא היה סגן צעיר ואמיץ ורעב קרבות ב-67'. הוא כבש את משטרת ג'נין - הריקה הנטושה... - כמעט לבדו! כל הפלוגה שלו רצה אחריו בשורה מתפתלת והעבירה מיד ליד רימוני יד בשבילו ומחסניות לרובה הפ'נ שלו. במקרה עמדתי בחצר המשטרה ליד המח"ט של חטיבה 9, אהרון אבנון, והוא אמר למקורביו בקול הבס הנמוך שלו: 'אולי מישהו יעצור כבר את הסגן המטורף מבנימינה?' "עם זאת", הוסיף פורת, "הגדוד שלנו, מוותיקי הקיבוצים והמושבים, הכיר במעלותיו: יושר קיצוני, אומץ, נוקשות ומסירות - וקיבל אותו בזרועות פתוחות. אני זוכר פעם באיזה כנס ותיקים, כשבוים כבר היה ראש עיר ואולי גם סגן שר - הוא עלה לדבר ואמר שבתחילת דרכו בגדוד חשש, שהשמאלנים הללו מהקיבוצים והמושבים לא יסתדרו איתו. אבל היום הוא רוצה להגיד תודה גדולה. כל מה שלמד, מנהל תיכון, מורה, ראש עיר, פוליטיקאי - הכל למד דווקא מהקיבוצניקים של גדוד 11 חטיבה 9... זה היה באמת מרגש, מה גם שהוא הזכיר את בני מרשק לטובה, וזו הייתה מחווה יפה מצדו של ז'בוטינסקאי"... המורשת הבית"רית של זאביק הייתה חדה וברורה, בוודאי כאשר עוד היה בליכוד. הוא נכנס לפוליטיקה קצת מאוחר, אבל לא ביזבז עד אז את זמנו. הוא הקדיש את מרצו להוראה, ללימוד, לניהול בית-ספר בקרית-גת, שגיאוגרפית ביחס לתל אביב, היא היפוכה של בנימינה. מה בנימינה צפונית למרכז, ירוקה ומוריקה, קרית-גת נחשבה בשנות השישים לעיירת פיתוח, שוכנת בנוף מצהיב, יבש, בסמוך ל"כיס פאלוג'ה" המפורסם ממלחמת העצמאות שלנו. ו זאב בוים הסתדר טוב מאוד בעיר הדרומית, בה גם הקים את משפחתו.
|
|
זאב ז'בוטינסקי
|
|
|
ואם מדברים על ענייני מורשת, אין זה מפליא שבין הפוליטיקאים היה זה זאביק בוים, יותר מרוב חבריו, שפקד מפעם לפעם את מוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי בקומת הקרקע של ה"מצודה" - מכון ז'בוטינסקי. זכורים לי במיוחד שני ביקורים. האחד ב-2004 והוא אז סגן שר הביטחון. ביקש לראות את אלבום הצילומים מכינוס הזאבים והזאבות ב-1956 (דהיינו אותם ילדים ונערים שנקראו על שמו של ז'בוטינסקי) וראה בחיוך את תמונתו שלו מימי הבר-מצווה. בספר האורחים של המכון כתב סגן השר בוים: "באתי, ראיתי והתרגשתי מאוד. מעבר לנוסטאלגיה האישית, שמצאתי לה כאן עקבות אישיים, כמעט מיותר להכביר מלים על חשיבות המוזיאון, כגורם מרכזי ולאיסוף ושמירת החומרים ההיסטוריים על ז'בוטינסקי, האיש והתנועה הלאומית שהוא יסד, וכמקדש-מעט בעל ערך חינוכי עצום לחינוך הדורות הבאים". בהיותו שר הקליטה, השתתף זאב בוים בטקס חנוכת המיצג "אף על פי" במכון (סוף 2006) במוזיאון ז'בוטינסקי, ואמר בברכתו: "מדהים לראות כיצד הראייה הפוליטית בה ניחן זאב ז'בוטינסקי ורעיונותיו נכונים גם בימינו אנו". באותו זמן הוא כבר היה חבר במפלגה החדשה שזה אך קמה, שהתפצלה מן הליכוד, קדימה בראשות אריאל שרון. מעניין לדעת כמה מחברי מפלגה זאת יודעים, איזו מקריות, שעל סמל המנורה בדגל הגדוד העברי הראשון ליהודה שייסד זאב ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, רשומה המילה - קדימה? איזו אירוניה, שכן קדימה בת-זמננו, למרות שכמה מראשיה נושאים על שפתיהם את שם ז'בוטינסקי ובית"ר כמצוות אנשים מלומדה, סטתה ממורשתו האמיתית של ראש בית"ר. אחד מחבריה הבולטים, ח"כ מאיר שטרית, אף התבטא בזמנו כי "עלינו להתנער מהקיטבק של מורשת ז'בוטינסקי". אחרים מראשי מפלגה זו יזכירו את ז'בוטינסקי, יצטטו אותו, בעיקר כדי לנגח באמצעותו את ראש הממשלה שהוא יו"ר הליכוד.
|
|
זאביק בוים היה פוליטיקאי מזן אחר, כלומר, נעים-הליכות, חבר אמיתי, לא כוחני, אבל בהחלט לא בלתי מתאים לפוליטיקה. הוא ידע היטב את מלאכת הפוליטיקה. וידיעה זו קידמה אותו גם לזירת הפוליטיקה הארצית | |
|
|
|
זאביק ה"צפוני" מיקם עצמו היטב בעיר הדרומית. ממנהל בית-הספר התיכון המקומי, ממחנך ומורה, הגיע עד מהרה להיות ראש העיר וראש סניף הליכוד, מקבל בלשכתו פעילים פוליטיים, כאלה המשתוקקים להיבחר לכנסת ולשאר תפקידים, ולזכות בתמיכת הסניף המקומי. הייתי אחד מאלה. אני בטוח שהתמיכה שהבטיח לי זאביק לא הייתה מן הפה ולחוץ. היא הייתה כנה, חברית ואמיתית. אכן, צדקו האומרים, כי זאביק בוים היה פוליטיקאי מזן אחר, כלומר, נעים-הליכות, חבר אמיתי, לא כוחני, אבל בהחלט לא בלתי מתאים לפוליטיקה. הוא ידע היטב את מלאכת הפוליטיקה. וידיעה זו קידמה אותו גם לזירת הפוליטיקה הארצית. לשם כך נעזר בכמה ידידים מקומיים ובראשם ח"כ דוד מגן. אולי אפילו נדחף על ידם. בליכוד, כמפלגת שלטון רחבת מוטות-כנפיים, זאביק נחשב למי שנמנה עם אגף הניצים. אלה שנלחמים למען שלמות הארץ וזכות ההתיישבות בכל חבליה. הוא עשה זאת מתוך אמונה שלמה, לא למען איזה אינטרס אישי-צר. ובכלל, צד השליחות אצלו היה שיקול מכריע בכל מהלכיו הפוליטיים, שליחותו שעשה בשם המורשת הבית"רית. אבל בל נטעה: הוא בהחלט ידע להיאבק על מקומו ומעמדו, בים שורץ הכרישים של מרכז הליכוד, וזכה לתמיכה ולהערכה גוברות.
|
|