גר או גט

לעומת זאת, הגישה של "שיחת השבוע" שמפרסם חב"ד שונה בתכלית. המאמר הפותח, שכתמיד אינו חתום אך כנראה נכתב בידי העורך, מנחם ברוד, קובע: "יש מי שאינם מבינים מדוע המבקש להתגייר צריך לקבל עליו עול תורה ומצוות. מדוע אינו יכול להיות יהודי שאינו שומר מצוות. השאלה הזאת באה מחוסר הבנה על מהותו של העם היהודי. בלי התורה אין שום דבר שמחבר את כל בני העם היהודי, המפוזרים במדינות רבות, הדוברים שפות נבדלות והקשורים לתרבויות מגוונות. הדבר היחיד שמשותף לכולם הוא הזיקה לתורה ולמצוותיה, כהמשך לקבל התורה מהר סיני".

כאמור, הוויכוח הזה הוא על הרבה יותר מאשר הגיור. זהו ויכוח על עצם דרכה של היהדות במאה ה-21: האם להתבצר בשמרנות או להגיב לאירועי הזמן. יש להדגיש, כי בניגוד למה שאולי חושבים רבים - היהדות ידעה תמיד להגיב על המתרחש בתוכה ומחוצה לה. היא ידעה להסתגל לחיים ללא בית המקדש, כמו גם לשיבה לארץ ישראל; להתפתחויות הטכנולוגיות ולחידושי הרפואה; לשאלות ביטחוניות ולסוגיות מדיניות. והכל - לא במסגרת של רפורמים או קונסרבטיבים, אלא בתוך היהדות האורתודוכסית.

הגישה של רבני צהר אינה מפתיעה. היא המשך ישיר לדרכם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ורבים מגדולי הדורות האחרונים. היא אולי שונה מהקו של כמה חרד"לים (חרדים-לאומיים), אך הם אלו שהקצינו ועזבו את הדרך שהתוו הרב קוק וממשיכיו.

לעומת זאת, חב"ד מציגה בסוגיית הגיור - כמו בנושאים אחרים - קיפאון והקצנה. תנועה חסידית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן בלי אדמו"ר, וחב"ד מנסה לעשות זאת כבר 18 שנים - אחרי 40 שנות מנהיגות דומיננטית ביותר של ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובאביץ'. התוצאה היחידה האפשרית היא הסתגרות בתוך המבנים הקיימים, אלו שקבע הרבי לפני עשרות שנים או אלו שנראים לחסידיו כמתאימים לדרכו. כאשר אין מי שיכוון את הדרך, כל שנותר הוא להמשיך ולסמוך על חוקי תנועה נושנים, גם אם הכבישים וכלי הרכב השתנו לבלי הכר.

קו דומה נוקטת חב"ד במישור המדיני: לאו מוחלט למו"מ עם הפלשתינים, שלא לדבר על נסיגה כלשהי או הקמת מדינה פלשתינית. כמו בנושא הגיור, גם כאן התנועה מתעלמת מן המציאות ורק אומרת מה לא - ואינה מציעה מה כן. ושוב: כאשר אין מי שיגיב על ההתפתחויות, כל שנותר הוא לדבוק בהנחיות שניתנו לפני 20 שנה ומעלה.

הדבר מצטרף להתחרדות הכללית של חב"ד. כך למשל התנועה מחרימה בצורה מופגנת את יום העצמאות ויום ירושלים, ואני מדבר על התנהגות שראיתי במו עיניי. למרבה האירוניה, רק לאחרונה עברה חב"ד מיתוג מחדש, במסגרתו קבעה סיסמה: "כל הלב לכל אחד". בעוד התנועה אכן ממשיכה לפעול גדולות ונצורות ברחבי העולם, דומה שדווקא בישראל היא דוחקת את עצמה יותר ויותר לשוליים שבהם תתקשה מאוד לתת את כל הלב לכל אחד.

אם לחזור לשאלת הגיור, הרי שניתן לתצמת אותה בשלוש מילים: גר או גט. האם היהדות תדע לפתוח את זרועותיה כלפי מי שנדחקו ממנה בעל-כורחם, או שמא תדחה אותם. האם היא רוצה גר או מעדיפה להעניק גט. ההחלטה אומנם תיפול ככל הנראה במישור הפוליטי, אך אולי לשם שינוי גם שיקולים מוסריים ולאומיים ארוכי-טווח יכריעו ולא רק שיקולי ההישרדות הפוליטית קצרי-הטווח.

את העלון של צהר פותח נשיא הארגון והרב הראשי לרמת-גן, הרב יעקב אריאל. הוא מסביר, כי הדרך בה יש לקבל את המתגיירים מקרב יוצאי חבר העמים צריכה להיות שונה מהיחס כלפי הגרים בעבר, שכן מדובר בצאצאיהם של יהודים, אשר הורחקו מדתם ועמם בכוח הזרוע של השלטון הקומוניסטי. "שם נרדפו בני משפחות אלו על יהדותם. הן הגיעו ארצה מתוך הנחה שהם יהודים. היחס אליהם צריך להיות שונה, לא של דחייה אלא של קירוב", הוא קובע.

הרב יהודה גלעד, רבו של קיבוץ לביא וראש ישיבת הקיבוץ הדתי, מעביר את הדיון להשלכות המעשיות. בניגוד לרוב העולם, הוא אומר, בישראל אין כמעט נישואי תערובת, כי אין עם מי. אבל אם לא יצורפו יוצאי חבר העמים לעם היהודי - התוצאה המתבקשת מאליה תהיה נישואי תערובת איתם.

הוא מסביר: "מה מצופה מצעיר ישראלי מצוי הפוגש בצבא נערה נחמדה שנולדה או גדלה רוב שנותיה בארץ, בוגרת מערכות החינוך הרגילות, ישראלית לכל דבר ועניין, אלא שמבחינה 'טכנית' (בעיניו כמובן) היא אינה רשומה כיהודייה? האם יש סיבה שתשכנע אותו לא לשאת אותה לאישה אם יש אהבה ביניהם? מכאן, שאם לא יחול שינוי משמעותי בנושא הגיור, צפויים אנו, חלילה, לאלפי נישואי תערובת בשנים הקרובות במדינת ישראל".