מולי סוויני בחאן הירושלמי

בריאן פריל נודע בזכות מחזותיו "פילדלפיה אני בא”, ו"רוקדים בלונאסה". הוא נמנה על גדולי המחזאים האיריים של העת הזאת. בשני מחזות שכתב, בתוכם "מולי סוויני" שעולה כעת בתיאטרון החאן הירושלמי, הוא בונה הצגה אך ורק כמעט ממונולוגים. כל דמות במחזה מספרת את הצד שלה, וכיצד היא רואה את פני הדברים. אין התרחשויות. אין אקשן. הדרמה מצויה בפיוט של הטקסט המסופר.

הודות לבימויה המעולה של השחקנית ג'יטה מונטה, ועיצוב הבמה והתלבושות המיוחד של פולינה אדמוב, כשנגינת כינורו המופלאה של נמרוד נול נמסכת ברקע כחלק חי מההצגה - מעניקים לנו שלושת השחקנים משחק מעולה, ומצליחים לרגש ולהעביר רטט בצופים למשמע הסיפור הכה נוגע ללב.

אורית גל כמולי סוויני ממש מקסימה, מלאת רגש, יפה ומקרינה המון לקהל. היא משכנעת אותנו, שגם בהיותה כמעט ארבעים שנה עיוורת - הרי שלא החמיצה דבר מיופים של החיים. כל זאת - הודות לאביה שלימד אותה, והתעקש לא לשלחה לבית ספר לעיוורים. לעומת זאת, בעלה פרנק (יואב הימן) משוכנע שעליה לעבור את הניתוח כדי להיגאל מהחושך התמידי. הרופא שלה, אבי פניני, (מוותיקי החאן הירושלמי עוד מימי מייקל אלפרדס ז"ל והקומדיות דל ארטה הנפלאות שביים כאן), סבור שהפקחון יכול להוליך לעיוורון רגשי. וזה אכן מה שקרה.

הניתוח שהחזיר לה חלק ניכר מהראיה, הכניס אותה לטראומה, עליה לא יכלה להתגבר, והסוף היה שנכנסה למצב מעורפל בין חיים למוות, בעלה עזב לקניה, הרופא עבר לדאבלין, והיא נותרה במעין לימבו מבחינה רגשית. ואיננו בטוחים שלא שמה קץ לחייה.

המחזאי לא בחר בדרך הקלה כדי לחזור ולזכות בהצלחה אמנותית שכבר זכה בה. הוא לא העמיד אירועים המתרחשים, אלא הותיר לקהל לעשות את עבודת השימוש בדימיונו, ולתאר לעצמו מה קורה כפי שקורא ספר עושה. זה אולי יוצר ריחוק בין הצופה והבמה, אך אם טורחים לחשוב ולדמיין - יוצאים נשכרים. כי המוח של כל צופה מתרגם אחרת את הסיפורים של השלושה, ולכן, כמו בצפיה בציור מופשט - כל אחד מתרגם אותו כרצונו באופן חופשי, וכמספר הצופים כן מספר הפירושים.

הצגה חוויתית מרתקת הודות לשפתה המיוחדת וסגנונה הכה שונה.