בעלי הדעה

זה היה אולי החדר היקר המדינה. באולם הכינוסים הקטן של קבוצת D&B (דן אנד ברדסטריט) התכנסו לאחרונה נשיאי 20 פירמות עורכי הדין הגדולות במדינה לכנס חשיפת הדירוג השנתי של Duns'100. מדובר במשרדי ענק המעסיקים כל אחד בין 100 ל-200 עורכי דין. הם אלו שמנהלים את הכסף שלנו דרך עסקי הטייקונים והחברות הגדולות במשק.

הפרופיל הממוצע: גבר, בן 60, חילוני, אשכנזי, עם הרבה מאוד כסף בעו"ש. במועדון האקסקלוסיבי הזה לא נצפו דתיים, מזרחיים וערבים, ורק שתי נשים נכחו בכינוס. נכון, אין למי להתלונן שכן מדובר באנשים פרטיים שהגיעו למעמדם בזכות פעילות עסקית ולא דרך מינויים, אבל העמדות של בעלי המאה בהחלט מעניינות אותנו.

בתמצית, עורכי הדין מתקשים להבין את זעם הציבור על הטייקונים סביב תספורות החוב ("אני מתקשה להבין את ה'אכלו-לי-שתו-לי' הישראלי, כשהשקעתי והרווחתי היה טוב אבל כשאני מפסיד זה לא בסדר", יהודה לוי), ומתנגדים בחריפות למעורבות של בתי המשפט בהסדרי החוב גם כשהנפגעות הן קרנות הפנסיה של הציבור ("מי אמר שהם יודעים לנהל? רק אם היה דור של שופטים שיודע לנהל חברות היה לזה מקום, בית המשפט יודע לטפל רק בטראומות", יעקב ישראלי), אך מנגד לא חוששים מרגולציה ("ככל שיש יותר רגולציה, יש יותר עבודה לעורכי הדין", משה בלסר).

חשוב להם לשמור על ההון של הלקוחות ולכן הם חוששים ממסקנות ועדת הריכוזיות ("מדינת ישראל חושבת שיש בעיה בשרשור חברות ציבוריות, אבל במקום מסוי שקוף מתעמרים במחזיקים בשישים דרכים שונות. זו פגיעה קניינית חמורה", דודי תדמור). ובדרך גם לשמור על בתי המשפט מפני הכנסת ("אני רוצה שלשכת עורכי הדין תעמוד איתן מאחורי שלטון החוק במיוחד בשל הסכנות מצד הרשות המחוקקת", צבי פירון).

הם חושבים שהייעוץ המשפטי השתלט על השוק הפרטי, כמו גם על משרדי הממשלה ("במשרדים הממשלתיים היועץ לא יועץ, הוא המחליט. הם קיבלו מעמד-על", יורם ראב"ד), ומוכנים אף להודות בגורמים לכך ("הייעוץ הפך דומיננטי כי המשפטנים בשירות המדינה מפרשים בעצמם את סמכויותיהם ומקנים סמכויות חדשות לעצמם, תוך תימוכין מבית המשפט שבעצמו מאויש במי שהיו קודם משפטנים בשירות המדינה", דודי תדמור). אך זה כמובן לא אומר שלא חשוב להם לשמור על הכוח וההשפעה ("בשנה האחרונה הכול מתחיל ונגמר במערכת המשפט, אבל קולה של לשכת עורכי הדין נדם. הגיע הזמן שנצא ממשבצת המייעצים ונביע עמדה", מוריאל מטלון).

במחאה החברתית הם רואים הזדמנות פוליטית שהוחמצה ("חוסר המיקוד והיעדר המנהיגות הפוליטית שלה גרמו לה להתמוסס", יורם ראב"ד), ומסבירים מה צריך לעשות כדי לחזק את מעמד הביניים ("מתקציב הביטחון ומהעשירים אי-אפשר לקחת, צריך לקחת מהמגזרים שמייצרים פחות ממה שהם צורכים - החרדים והמתנחלים. המחאה ניסתה לחבק את כולם ולכן היא חתמה על גזר דין המוות שלה", צבי פירון).

אך מה שבאמת חשוב הוא שהם אופטימיים ("כסף בינלאומי גדול ממשיך להגיע לשווקים בישראל. מדובר בכסף שנועד לפתח ולקנות קניין רוחני. המצב הוא שמשקיעי חוץ מרגישים נוח לבוא לישראל כי ההתנהלות הממשלתית לגבי המו"פ ומסוי המשקיעים הזרים היא טובה", מאיר לינדזון). אז מי אמר שלכסף אין ריח?