בתי הדין הרבניים מתקשים להשתחרר מהתדמית השלילית ממנה הם סובלים. אין ספק שחלק מהתדמית הזו נובע מכך שהצדדים מגיעים אליהם ברגעים הרגישים והקשים ביותר (כשם שבתי המשפט למשפחה סופגים תלונות אינספור), וחלק גם נובע מהפער התרבותי שבין הדיינים לבין רוב המתדיינים. אך אולי יש עוד סיבה: הלשון בה נכתבים פסקי הדין.
הדיינים משתמשים בדרך כלל בלשון רבנית, שהיא עברית ארכאית למדי המשולבת בביטויים הלכתיים וארמיים. את זה ניתן לקבל: כשם שלבתי המשפט יש לשון משפטית משלהם, כך לבתי הדין הרבניים יש לשון משלהם. אך מה שצורם הרבה יותר, הוא כאשר טקסטים האמורים להיכתב בעברית - לא ציטוטים, לא פסיקות, אלא תיאור עובדתי פשוט - נכתבים בלשון עילגת ועמוסת שגיאות, לשון שילד בבית ספר יסודי היה ננזף עליה.
הרוב המוחלט של הפסקים בבתי הדין הרבניים לא מתפרסמים, גם בשל האופי הדיסקרטי של הנושאים הנדונים בהם וגם משום שלבתי דין אלו אין מערכת דוברות מקצועית כמו של בתי המשפט. פסק דין אחד שכן יצא אל מחוץ לכותלי בית הדין, מדגים - אולי בצורה קיצונית משהו, אך לבטח לא בצורה ייחודית - את אותה בעיה הקרויה "שפה". כאשר אין שפה משותפת - אין כמעט כל אפשרות ליצור איזשהו גשר. ובמצב כזה, אל להם לדיינים להתפלא אם חלקים ניכרים מהציבור מרגישים מנותקים מהם.
מדובר בהחלטה של הרב
דניאל אדרי, הרב אייל יוסף והרב דוד בר-שלטון מבית הדין הרבני בחיפה. הנושא היה זכותו של הבעל לקבל מאשתו דמי שימוש ראויים בדירתם (שמומנה ברובה המכריע בידי משפחת הבעל) בגין התקופה בה לא גר בבית בשל הסכסוך ביניהם. פסק הדין משתרע על פני 14 עמודים, אך לא נלאה אתכם בכל הקטעים בהם לשונם של הדיינים היא מביכה. נסתפק בכמה דוגמאות בולטות, המובאות ככתבן השגוי וכלשונן העילגת:
|
|
|
ואשר עליה ניתפס בקרנות המזבח
|
|
- לדברי ב"כ האשה בית הדין החליט שעד שהאשה לא תתן 20,000 ש"ח של הקיזוז, הבית עדיין שייך לתובע. מאז ועד היום, 44 חדשים שכר דירה בהיקף דירה כמו שלה זה 2,000 ש"ח לחודש, כפול 44 חודש, וזה אומר שהיא חייבת לתובע 88,000 ש"ח. מאחר שלדבריו נכתב בפסק הדין ש-83% מהדירה שייך לבעל ואילו 13% שייך לאשה על האשה להעביר לתובע סך של 2000 ש"ח - 83% - 44 חודשים, סה"כ 73,040 ש"ח.
- קודם שאתייחס לדברי ב"כ התובע, יש לציין שבכתב התביעה דרש דמי שכירות על סך של 1600 ש"ח ועכשיו טוען 2000 ש"ח - שמא המחירים עלו או כדאי לנסות ולבקש כמה שיותר הרי הנייר סובל הכל, אם לא הרווחתי גם לא הפסדתי, "נבקש כמה שיותר".
- מה שכתב שחלקו של הבעל בדירה זה 83% זו דעת אחד הדיינים שכתב כך בנימוקיו ואשר עליה ניתפס בקרנות המזבח, מה שאין כן לדעת הדיין השני עולה שלצדדים חלקים שווים בדירה - לכל אחד 50% מערך הדירה, ואילו לדעת הדיין השלישי לא ניתנו נימוקים אלא כתב שהינו מצטרף.
- גם אם נאמר כדברי הבעל וב"כ שמגיע לו 83%, ושאין לחלק את הדירה שווה בשווה, הרי מגיע לאשה את סך כתובתה בשווי של 180,000 ש"ח, על-פי פסק בית הדין האזורי ופסק דין מבית הדין הגדול, ומאחר שביום מתן פסק הדין, בתאריך 18.2.2010, חוייב הבעל ליתן כתובה יש לראות כאילו נפרע מסכום הדירה סך של 180,000 ש"ח שהוא סכום הכתובה כבר ביום מתן הגט, שהרי אין כתובה משתלמת רק לאחר הגירושין, יוצא שהתובע קיבל סך של 75% מערך הדירה אשר ערכה היה 240,000 ש"ח כבר ביום הגט וחלקו הנשאר בדירה הוא 8% ועל חלק זה יש לשלם לו דמי שימוש ראויים, ולפי חישוב זה יהיה התובע נפסד.
א"כ מסתבר שיש עליה לשלם
- הסיבה לחישוב זה נבעה מכך שנלקחו בחשבון חלקה של האשה בדירה ופרעון כתובתה שלא שולמה מכספו של האיש אלא נגבתה מחלקו של האיש בדירה כדין גבית חוב מנכסים בנ"ח של החייב, ויש כח לביה"ד לקבוע מאלו נכספים תהיה הגביה.
- ואין לומר שביה"ד הקנה לאשה את הדירה וזקף את ה 20,000 כחוב, שהרי לשון ההחלטה מה 18.2.10 אינה לשון הקנאה אלא לשון נתינת זכות בלבד לאשה לקנות את חלקו של האיש ותו לא. נמצא שהאשה צריכה לשלם עבור חלקו של האיש מיום פס"ד עד השלמת תשלום ה-20,000 ש"ח 8% (2000-500) =1500ש"ח X מספר החודשים עד השלמת התשלום, שיקנה את הדירה לאשה במלואה.
- גם בנידון שלפנינו, הואיל ומדובר בגירושין הרי שמחויב אחד הצדים לעזוב את הבית ובדרך כלל המנהג שהבעל עוזב את הבית כשמשמורת הילדים אצל האם כדי שלא להוציא את הילדים מסביבה בה היו רגילים. א"כ יש לראות את יציאת הבעל מהבית כבעל כרחו ובסופו של דבר האשה הנהנית במגוריה בבית א"כ מסתבר שיש עליה לשלם דמי שימוש על חלק הבעל בדירה.
- לכאורה יש לדון עד מתי מגיע לבעל דמי שימוש, האם עד הזמן שקיבל את חלקו בדירה או שמא עד פסק הדין, ופסק הדין נחשב לקניין והאשה זכתה בדירה מיום פסק הדין ותשלום סך 20,000 ש"ח הוא חוב וא"כ הדירה שייכת לאשה במלואה מיום פסק הדין ומיום פסק הדין לא יכול הבעל לדרוש דמי שימוש.
- אע"פ שבפסק הדין בית הדין רק נתן לאשה זכות לקנות את הדירה ולא פסק שהדירה שייכת לה, מ"מ הואיל ובית הדין פסק שמגיע לאשה את הכתובה ומחצית מהדירה, הסכום שנישאר כדי להשלים לבעל את חלקו בדירה הוא סכום מועט שאין היגיון שהבעל לא יסכים להצעת בית הדין וירצה לשלם לאשה את כתובתה ולמכור את הדירה.
|
|
עיתונאי, סופר וחוקר שואה. כתב משפטי באתר ביזפורטל. פרסם 20 ספרים ועשרות מאמרים על השואה.
| תאריך: |
07/08/2012
|
|
|
עודכן: |
08/08/2012
|
|
|