הצדעה לאיטלקים

הגעת לאיטליה בקיץ 1945 זמן קצר לאחר סיום המלחמה, במסגרת מאמצי המוסדות הלאומיים להעביר את ניצולי השואה ממחנות העקורים לחופי איטליה. מבצע אדירים ללא תקדים היסטורי. החלק הארי של ה "מגף" האיטלקי בין נמל בארי בצפון לבין נארדו בדרום ונמל טרנטו במערב היה זרוע קבוצות של שרידי שואה במסגרות שונות. קיבוציות, כפריות,תנועתיות ואחרות. קהילות של עקורים צמאי חיים, מעין רנסאנס במלוא המשמעות המילולית, הרגעית לפחות. הסיסמה הייתה: האתמול מת, יחי המחר, "פנינו אל השמש העולה". שערו בנפשכם, צללי אדם של אתמול, מתים מהלכים שהגיחו משפת גאיות ההריגה, עופות החול שנסקו מן האפר, מזי רעב שהיו כלואים ושרועים על הקרקע כמו חיות לפני המתת חסד- מוצאים עצמם בארץ של שמש, אוויר, שמים צלולים וים פתוח. הם רחוקים מן המוות מרחק גלקטי כמו שהיו קרובים אליו רק אתמול, מרחק נמלה מעָקֵב דורס. הם נושמים את החיים מלוא הריאות, הם עורכים מסיבות ביום וקומזיצים לאור הירח, הם שרים שירי ציון ומנגנים באקורדיונים, במנדולינות ובללייקות, וההדים ממלאים את האוויר. וזאת הייתה, במקרה או שלא במקרה – איטליה.

היו גם קבוצות של עליית הנוער שבמסגרתן שהיתי במקום כחודשיים במעין פנימייה לקראת עלייתנו לארץ. המדריכים שלנו היו בחלקם חיילי הבריגאדה הארץ ישראלית, ובחלקם ניצולי שואה דוברי עברית, בייחוד מליטה. כמו מדריכי וידידי עזריאל לוי, יוסקה מלמד. "אם הבית" הייתה פולה הייפלֶר (לימים פולה מוזס). חבל ארץ זה שימש כמעין מושבה ארץ ישראלית של יהודים מועמדים לעלייה, מהם מיעוט כמונו מצוידים בסרטיפיקטים (אשרות כניסה) לארץ ורובם במסגרת ההעפלה. ממשלת איטליה הייתה נכונה אף לסייע להעפלה, אך ממשלת בריטניה לחצה( ככלות הכול איטליה הייתה חלק ממדינות הציר הפשיסטי) ורומא נכנעה. כמו בלה- ספציה שאותה אזכיר בהמשך. אבל לא כן תושבי איטליה. תושבי המקומות האלה, כמו רבים בדרום איטליה, ובייחוד בסוף מלחמת העולם השנייה היו רובם עניים ,קשיי יום, שוכני בקתות עלובות . ציירים מציירים נוף שהוא פסיפס של צבעי צהוב, אדום, ירוק. טורקיז, תכלת של ים רוגע וגלי קצף לבנים שנושקים לזהוב של החול. "גן עדן" - מזויף. אז, לפחות, לא ציירו את הנוף האנושי. אבל המציאות הייתה רחוקה מן ההרמוניה של המכחול. ממנה יכלו להתרשם אנשים שבאו, או הובאו לשם, כמונו.

היינו חבורה צעירה יוצאי מחנות ריכוז וגטאות. יחמורים צעירים פראיים ששרדו את הציד הגדול ומנסים לדהור למרחבים. סקרנים לסביבה. תאבי חיים, מיוחמי מין. ובכול זאת גם אנו, יציריי הג'ונגל של אתמול, לא יכולנו להתעלם מן המצוקה בכפרים בדרום איטליה . הגברים היו בדרך כלל בחוץ, רובם דייגים. לימים כאשר קראתי וראיתי את המחזה של ג'והן מילינגטון- סינג', "הרוכבים אל הים", לא יכולתי שלא להיזכר בדייגים של דרום איטליה. סינג' אומנם מתאר את הדייגים האיריים, והנחישות של האדם מול המאבק האבוד של הים האכזר. שמענו סיפורים שבעלים ואבות לא חזרו. וראינו כיצד נשים צעירות, נשואות ולא נשואות, מוכרות את גופן בפרוטות כדי להתקיים.

לפי הדיווחים נשים צעירות אלה חוו גם חוויות לא נעימות מצד חיילים של בעלות הברית לאחר כיבוש העקב של המגש האיטלקי במבצעי "אוולאנש" ו"סלפסטיק" בספטמבר 1943. אנו רעבי מין, ותאבי זימה, רובנו, לא רצינו. ומה שיכולנו לעשות זה להביא קצת מזון במסטינגים שלנו, או קצת כסף או סוכריות לילדים. כי אנו היינו למודי סבל והבטנו בו בגובה העיניים. הם , גם במצוקתם, עזרו לפליטים היהודים, ככול שיכלו. בראש וראשונה כדי להוליך אותם למקום מבטחים שמהם יוכלו להפליג. מחופים עניים וציוריים אלה הפליגו אוניות המעפילים ששמם הפליג לפניהן ברחבי העולם, כולל מנמל לה-ספציה.

העיר לה ספציה מפורסמת בעיקר בשל יופייה ובזכות היותה הנמל המפותח שלה ששימש מקום הפלגה ועגינה של הצי האיטלקי בימי הזוהר שלו. בלה-ספציה נמצא גם מה שקרוי "מפרץ המשוררים" ( Golfo Dei Poeti) שבה התגוררו משוררים ואנשי הרוח אזרחי איטליה או אלה שהתיישבו בה כמו דנטה, ביירון, ז'ורז' סאנד. במקום זה כתבו את יצירותיהם.

במסגרת סרט "הבריחה" שבו עושים שבעה צעירים אלפי קילומטרים בנתיבי הבריחה הם הגיעו גם ללה ספציה ובעצם בנקודה הזאת מסתיים הסרט. אבל "לה ספציה"- היא חלק מן האתוס של ההעפלה.בנמל האיטלקי לה ספציה התארגנה באפריל 1946 אוניית מעפילים. יום לפני ההפלגה היא נתגלתה על-ידי קצינים איטלקים, שחשדו תחילה כי היא מבריחה פושעי מלחמה פשיסטים, ודיווחו עליה לשלטונות. הבריטים החלו ללחוץ על השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת הספינה. ראש "המוסד לעלייה ב'" באיטליה, יהודה ארזי, העלה בינתיים את המעפילים על האונייה. ביוזמתו וגיבוי המוסדות הלאומיים, הוחל בגיוס דעת הקהל בעולם באמצעות העיתונות והרדיו בעולם, בעיקר בארה"ב. לחיזוק החשיפה התקשורתית הכריזו המעפילים על שביתת רעב של המעפילים. הם הודיעו שהשביתה תופסק רק כשתותר להם העלייה לארץ. ראשי היישוב הצטרפו לשביתת הרעב. הדיווחים התקשורתיים בעולם, החלו להשפיע על הממשלה הסוציאליסטית בראשות אטלי. אחד ממנהיגי הלייבור היה הרולד לאסקי היהודי שהתחיל בניהול מו"מ עם ארזי. התוצאה הייתה סיום שביתת הרעב והעברת חלק מהנוסעים לאוניית מעפילים נוספת שנתפסה בינתיים בנמל כשהיא ריקה. הבריטים הסכימו לאפשר לנוסעי שתי האוניות להיכנס לארץ על חשבו הסרטיפיקטים לאותה שנה. קבוצה מקרב המפעילים מלה- ספציה יסדה את קיבוץ רמות מנשה, ושגרירות איטליה קשורה לקיבוץ באירועים השונים לציון המאבק בלה ספציה.

וכמו הסיום בלה ספציה בסרט "הבריחה" גם נארדו משכה תשומת לבי . זאת כאשר צפיתי בסרט וידיואו בביתה של רנה שיינפלד הפרימה בלרינה שלנו והכוריאוגראפית הידועה על הופעתה בנארדו. כול שאני ידעתי על נארדו הוא מפרסומי התיירות על דרום איטליה. צוין שאם אתה רוצה ליהנות מים, שמש, בילוי נפלא ואנשים חמים במחוז פוליה- לך לנארדו. אך מסתבר שלנו, הישראלים, נארדו היא יותר מאשר עיר מקסימה. נארדו זכתה באות הוקרה מן הדרגה העליונה של ממשלת איטליה על סיוע לפליטים יהודים רבים ששוחררו ממחנות ההשמדה, לאחר מלחמת העולם השנייה. האיטלקים שעשו זאת באו מכול שכבות הציבור, אנשים רמי יחש, פשוטי עם וגם בכירים בשלטון המקומי.

אולם פרנסי נארדו וצמרת האמנות שלה לא הסתפקו בעבר הרחוק. הזדמן להם שנים רבות לאחר מכן לעשות מחווה מיוחד למי שייצגה ועדיין מייצגת את ישראל בעולם המחול. רנה שיינפלד זכתה להרבה מחוות על קריירה ארוכת שנים כרקדנית וככוריאוגרפית, מהיוצרות המקוריות של המחול הישראלי. זאת הסיבה שהיא הוזמנה לפסטיבל של נארדו. כמחווה מיוחדת לה ולמדינת ישראל אשר קלטה את הפליטים היהודיים, פליטים שתושבי העיר סייעו להם בדרכם הקשה להגיע לחוף מבטחים.

רנה שיינפלד אשר רגילה למופעים רבים בחו"ל, קבלה ברגשה ובתחושת הוקרה מיוחדת את ההזמנה והרקע לה. שכן רוב משפחת אביה ניספה בשואה. עיריית נארדו החליטה להעניק לה את הפרס "חיבוק של שלום" כדי לחדש ולחזק את הידידות בין העמים. המחול, כמו המוזיקה, הוא שפה בינלאומית ורנה שיינפלד הודתה בהופעה,ב ריקודים בשם "חלום יעקב" ו"עונות" ובדואט למוזיקה של באך עם הרקדן האיטלקי טוני קנדלרו הוא שהזמין את רנה להופיע אתו באיטליה מספר פעמים ובהמשך בבית האופרה. בכך גם הכוריאוגרפית הידועה שלנו עשתה את המחווה שלה לעיר נארדו, על מעשיהם הטובים של תושביה למען היהודים. לאחר מכן יזמה הסימפונייט של רעננה הופעה מיוחדת של רנה במשכן העירוני, שגם הוא זכה להדים רבים. אגב, רנה שיינפלד מופיעה עתה בארץ באולם סוזאן דלאל בתל אביב ב"ואלס ב-5 ושלושים ע"פ השירים של שלמה ארצי". אולם, אני, כאמור, ביקשתי להתייחס במיוחד לנארדו. אחד המקומות אשר שימשו כמוקדי הצלה ועליה של שרידי השואה לישראל.

בחיפוש אחר עקבות להיחלצות זאת של העם האיטלקי לעזרת העקורים לאחר השואה, אני מנסה למצוא מקום בארץ שבו יש אזכור למקומות כמו לה ספציה, טרנטו, בארי, נארדו, סנטה מאריה די באני, סנטה קרוצ'ה, סנטה צזאריה ועוד עיירות בשם קדושים נוצריים שבהם ישבו ויושבים "עניי עמך" של עם מיוחד זה. מצאתי את כיכר מילאנו, ובשום מקום במערכת המידע של העיר תל אביב לא כתבו במה זכתה מילאנו שכיכר קרויה על שמה. ברוב המקרים מוזכר שהיא קרובה לרחוב איבן גבירול , למקומות בילוי לפאבים. אולי בזכות הסרט הניאו ריאליסטי (משנות ה-50') של ויטוריו דה-סיקה -"הנס במילאנו". הפנייה שלי למנהל אתר העירייה, לפשר השם, טרם זכה למענה. אולי גם שם מחפשים. אם יש מי מהקוראים שיודע את המקור, הוא מתבקש ליידע גם אחרים.

עד היום הכיר יד ושם ב-563 איטלקים כחסידי אומות העולם. שאלתי את אירנה שטרנפלד מנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם ב"יד ושם", האם מספר זה משקף את מעשיהם של האיטלקים למען הניצולים. על כך היא השיבה כי התואר ניתן למי שסיכנו עצמם להצלת יהודים בתקופת השואה. הסיוע לעליה לישראל יש בו זכויות גדולות, אבל אינו מקנה את התואר של חסיד אומות העולם.

על חסידי אומות העולם, נכתב רבות. אשר לאיטלקים ועזרתם ליהודים במצוקה ולשרידי השואה על כך דומני שנכתב מעט. אבל בכול הקשור לניצולי השואה עצמם ומעשיהם בארץ לאחר בואם לכאן נכתב עוד פחות. הסיפורים על לה-ספציה ונארדו הם "צדק פואטי" זוטא. משהו מן הארכיאולוגיה של הזיכרון.

נ.ב אחד הרחובות לאורכו של רחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, נקרא סמטה אלמונית. חשבתי שאולי ראוי להדביק לה שם. באותו שיר על הקפיטן האיטלקי שהבאתי מזכיר אלתרמן "אלמונית":

אַלְמוֹנִית, קַפִּיטָן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,
וּבַלּוֹיְדִים אֵינָהּ מְפֻרְסֶמֶת.
אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת,
בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת
אולי ייקרא הרחוב: "הקפיטן האיטלקי".