עד שנת 2009 היה בית המשפט העליון של בריטניה חלק מבית הלורדים, במסגרת מה שנקרא Law Lords. לבריטים לקח רק 600 שנה להבין, שיש בעיה כאשר צמרת הרשות השופטת היא גם חלק מהבית העליון של הרשות המחוקקת, ובשנת 2005 נחקקה רפורמה מקיפה שבמסגרתה הוקם בית המשפט העליון כגוף נפרד. הוא החל לפעול ב-1.10.09, כאשר ראשוני השופטים הם 12 מהלורדים שמילאו עד אז תפקיד זה במסגרת בית הלורדים. שמונה מהם התחלפו מאז, אך שני הבכירים ביותר שייכים לדור הוותיק: הנשיא הלורד נויברגר וסגניתו ליידי הייל.

בניגוד למה שנעשה אצלנו, כאשר חיפשו הבריטים משכן מתאים לבית המשפט העליון – הם לא הקימו בניין חדש בהשקעת ענק. הבניין שנבחר למטרה זו נבנה בתחילת המאה ה-20 בכיכר הפרלמנט, סמוך מאוד לכנסיית ווסטמינסטר.

המקום שימש כבר בשנות מלחמת העולם השנייה כבית משפט, כאשר אירח את בתי המשפט של כמה מן הממשלות הגולות שהתמקמו בלונדון. תפקידו הרגיל עד 1965 היה מושב מועצת מחוז מידלסקס ולאחר מכן היה בית משפט בערכאות שונות. לצורך הפיכתו לבית המשפט העליון, הוא עבר שיפוץ מקיף שבין היתר החזיר לו חלק מהודו המקורי, ובמקביל – התאים אותו לשימוש מודרני.

בית המשפט העליון הבריטי הוא בעיקר ערכאת הערעור העליונה. הערעורים – להוציא יוצאים מן הכלל עליהם נדבר בהמשך – מוגשים רק ברשות. בשנה ממוצעת מוגשות 250 בקשות ערעור בכתב, ובית המשפט העליון דן ב-80 מהן. מדובר, כמו אצלנו, במקרים בהם יש סוגיות משפטיות ו/או ציבוריות חשובות או קשות במיוחד.

הרכב רגיל מונה חמישה שופטים ואפשר להגדילו עד תשעה – מה שקורה פעמיים-שלוש בשנה. הפעם האחרונה שזה היה, מספר דובר בית המשפט, בן וילסון, הייתה בתיק בו נדונה השאלה האם סיוע להתאבדות ייחשב לרצח. 85% מהתיקים הנדונים כאן הם אזרחיים, כי בפלילים – בדרך כלל המחלוקות הן עובדתיות וככאלו הן מוכרעות בערכאות הנמוכות יותר. חוץ מזה, מעיר וילסון, המשפט האזרחי צריך להתקדם עם הזמן ולהתמודד עם היבטים של טכנולוגיה, גלובליזציה ושינויים חברתיים; זו הסיבה שלרוב השופטים יש בעיקר ניסיון בתחום האזרחי.

ומה על ההיבט החוקתי? זה קצת מורכב, כי לאנגליה אין חוקה ואין לה אפילו חוקי יסוד. לכן, בית המשפט העליון דן בעיקר בשאלת מגבלות הסמכויות של ממשלות סקוטלנד, וולס ואירלנד: מה קורה כאשר הפרלמנט בלונדון קובע דבר אחד והפרלמנט המקומי קובע דבר אחר. למשל: האם קביעת מחיר מינימום לאלכוהול, כדי להילחם בהתמכרות, היא עניין מסחרי המסור לפרלמנט בלונדון, או עניין בריאותי המסור לפרלמנט באדינבורו. בהעדר חוקה, בית המשפט העליון יכריע במחלוקת על-פי פרשנות כמו בכל תיק אחר: מה הייתה כוונת המחוקק כאשר קבע את סמכויות הפרלמנטים המקומיים.

דיון רגיל בערעור נמשך יומיים ופסק הדין ניתן 10-8 שבועות-עבודה לאחר הדיון. ביום בו ביקרתי בבית המשפט, הונחו בכניסה שלושה פסקי דין שניתנו ביום הקודם בעקבות דיונים שהתקיימו בנובמבר 2013. העניינים בהם עסקו מייצגים את קשת הנושאים המגיעים לכאן: ערעור מס של רשת מרכס אנד ספנסר, מבקשי מקלט מאריתריאה והעוקץ הניגרי.

"השופטים יאמרו שתפקידם לעשות מה שהפרלמנט אומר, כי יש תפיסה מושרשת מאוד של ריבונות הפרלמנט", אומר וילסון. "בית המשפט לא יכול לבטל חוק. לכל היותר הוא יכול להכריז, שחוק מסוים נוגד את אמנת האיחוד האירופי בנושא זכויות האדם. זה קורה די הרבה והמשמעות היא שהממשלה חייבת לשנות את החוק, אבל לא שהוא בטל רטרואקטיבית". לא קרה שהממשלה נמנעה מלציית להחלטה זו, מוסיף וילסון, אם כי כיום נשמעים קולות הטוענים שהיא לא ממש ממהרת ליישם את הפסיקה בנוגע לזכויות הצבעה של אסירים.

עם זאת, קיימת מחלוקת פוליטית רצינית בשאלה העקרונית של כפיפות המשפט הבריטי לאמנה האירופית, ויש הטוענים שבית המשפט העליון הלך רחוק מדי בנושא הזה. "גם כאן יש ויכוח על אקטיביזם שיפוטי; ההבדל הוא החשיבות שאנחנו נותנים לריבונות הפרלמנט", מסביר וילסון. "יש תלונות שבית המשפט הופך החלטות של הדרג הנבחר. השופטים מאוד לא רוצים להיכנס לוויכוח על זה. אם הפרלמנט רוצה – שישנה את החוק".

לצורך מינוי של שופט עליון, מתכנסת ועדה בת חמישה חברים בראשות נשיא בית המשפט העליון ולצידו נציגים של הוועדות לבחירת שופטים באנגליה-וולס, סקוטלנד ואירלנד, ועוד שופט בכיר אחד. חברי הוועדה מתייעצים עם שופטים אחרים ועם פוליטיקאים. באותה צורה נבחר נשיא בית המשפט העליון, אם כי הנשיא היוצא אינו יושב בראש הוועדה במקרה זה אלא סגנו; אם הסגן עצמו מועמד לתפקיד הנשיא, שופט עליון אחר הוא היו"ר. הכהונה היא עד גיל 75 ובדרך כלל השופטים מגיעים לעליון כשהם בני 65-60.

העובדה הזו, מסביר וילסון, אחראית לכך שרק אישה אחת מכהנת כיום בבית המשפט העליון: לפני 40 שנה, נשים בריטיות כמעט לא למדו עריכת דין. (אצלנו יש ארבע נשים מתוך 15 שופטים). הבריטים גם לא מכירים את עיקרון האפליה המתקנת ולא בוחרים שופטים לפי "כסא" עדתי או דתי, אם כי יש הקפדה על מינוי שופטים מסקוטלנד ומאירלנד. וילסון צופה, שלאורך השנים יהיו יותר נשים וגם יותר בני מיעוטים; כיום אין בעליון אפילו שופט אחד שחום-עור או הודי, למשל.

בניגוד לנוהל אצלנו, בבריטניה לא מתפרסמים שמות המועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון, ודומה שווילסון נרעש מעצם הרעיון. לדבריו, פרסום כזה עלול להרתיע מועמדים-בכוח, בעיקר נשים ובני מיעוטים, שיחששו מפגיעה ביוקרתם אם לא ייבחרו. אותי, אגב, ההסבר הזה לא שכנע. להפך: העובדה שאדם היה אחד מ-10 או אפילו 20 מועמדים למושב אחד בבית המשפט העליון, רק אמורה להוסיף לו כבוד.

שופטי בית המשפט העליון, וזה אולי יפתיע, הם היחידים בבריטניה שאינם לובשים גלימות ואינם חובשים פאות, אלא אם כל הצדדים מבקשים זאת – מה שלא קורה. במקביל, גם עורכי הדין משוחררים מגלימות ופאות, והכל לבושים בצורה עסקית מודרנית. הסיבה היא, שגם ה-Law Lords התלבשו כך כאשר שימשו כוועדה בבית הלורדים; רק באירועים רשמיים טכסיים יש להם גלימות הדורות.

עוד משהו בענייני נוהל: הצד המפסיד משלם הוצאות ריאליות, וזה יכול להגיע אפילו למיליוני ליש"ט. גם בהליכים פליליים מוטלות הוצאות על המפסיד, אך כדי שלא לנעול את דלתות בתי המשפט רק מסיבות כלכליות, הסכומים הרבה יותר קטנים מאשר אלו שהוצאו בפועל.

לבית המשפט העליון הבריטי יש עוד תפקיד: זה של ה-Privy Council. מדובר למעשה בבית המשפט העליון של חבר העמים, הדן בעניינים המגיעים אליו מ-31 טריטוריות המשתייכות לחבר העמים. זה לא כולל את הגדולות והחשובות שבמדינות החבר, ובראשן קנדה ואוסטרליה, להן יש בתי משפט עליונים משל עצמם.

לכן, תמצאו פה תיקים שמגיעים כמעט אך ורק ממדינות איים, רובן קטנות ונידחות: טובאלו, קירבאטי, פיקטרין (בו התיישבו מורדי ה"באונטי"), סנט הלנה (שם מת נפוליאון), פוקלנד (זירת המלחמה עם ארגנטינה) ועוד. עם זאת, יש כאן גם תיקים מכמה מקומות ידועים וחשובים בהרבה: גיברלטר, גרנסי, ג'רסי, מאן, ברמודה, קיימן, ג'מייקה, טרינידד ומאוריציוס. לכמה מן המדינות הללו הערעור לבית המשפט העליון הבריטי הוא בזכות וניתן לערער גם על ההיבטים העובדתיים של פסקי הדין. בשנה ממוצעת, מחצית מ-80 התיקים הנשמעים כאן מגיעים ממדינות אלו.

הערעורים הללו מציבים בפני השופטים שני אתגרים יוצאי דופן. האחד: כיצד יוכלו, ביושבם בלונדון, להכריע בעניינים של תרבויות הרחוקות מהם אלפי ק"מ? השני: בחלק ממדינות אלו יש עונש מוות והם מהווים את ערכאת הערעור האחרונה – בעוד בבריטניה עצמה בוטל עונש המוות.

"השופטים מצפים מעורכי הדין שיתנו להם את הרקע המשפטי לפי החוק המקומי", אומר וילסון על דרכי ההתמודדות שלהם עם בעיות אלו. "הם לא נמצאים כאן כדי לקבל החלטות מוסריות אלא כדי לפרש את החוק; הם צריכים ליישם את החוקים שקובעים הפרלמנטים באותן מדינות". לגבי מדינות להן יש חוקות, יכולים השופטים בלונדון גם לבטל חוקים בלתי-חוקתיים.

את עונש המוות המגיע לשולחנם שלוש-ארבע פעמים בשנה, מוסיף וילסון, נוטים השופטים להמיר בעונשי מאסר. ואם זה לא מוצא חן בעיני הפרלמנטים המקומיים – ייכבדו ויקבעו בצורה מפורשת עוד יותר באלו מקרים ונסיבות יוטל עונש המוות, כך שהפעלתו תעלה בקנה אחד עם החקיקה המקומית. ובכלל, הוא מודה, באותן מדינות יש ויכוח הולך וגובר בשאלה האם נכון שבית משפט בלונדון המורכב מאנגלים לבנים ידון בעניינים הפנימיים שלהן.

רשתות הטלוויזיה BBC ו-SKY רשאיות לשדר כל דיון וכל פסק דין בשידור ישיר, בציוד השייך לבית המשפט העליון. בפועל, הן כמובן בוחרות לעשות זאת רק בדיונים בעלי חשיבות ועניין מיוחדים. וילסון מסביר, כי מאחר שאין כאן מושבעים ועדים, לא קיים החשש שהמצלמות יגרמו לצדדים לנהוג בצורה שאינה ראויה או שילחיצו אותם. האפשרות לשדר קיימת גם בכמה מבתי המשפט לערעורים, אך היא כפופה למתן רשות ובית המשפט יכול להורות בכל נקודת זמן להפסיק את השידור.

פסקי הדין מתפרסמים מיד באינטרנט יחד עם תמצית עבור התקשורת, לצד ציוצים שלהם באינטרנט. השופט שכתב את חוות הדעת העיקרית (מחצית מפסקי הדין הם פה אחד) מקריא באולם במשך כמה דקות את עיקרי הדברים, לעיתים כאשר האולם ריק, ואנשיו של וילסון מעלים מיד את ההקראה ליוטיוב.