מבחן וייספיש

המחלוקת והמהומה שיצרה החלטת בג"ץ בנוגע לגיוס החרדים, השכיחו את ההחלטה עצמה. אך כאשר קוראים אותה, ובמיוחד כאשר משווים אותה להחלטות אחרות בנושאים אחרים, מתברר שבג"ץ נהג איפה ואיפה. השופטים בראשות הנשיא אשר גרוניס סטו בהחלטה הזו משלושה עקרונות מקובלים, או כפי שהם אוהבים לקרוא להם: "מושכלות יסוד".

ראשית וחשוב מכל: בג"ץ לעולם אינו מתערב בהליכי חקיקה. כאשר מוגשות עתירות נגד הצעות חוק או אפילו נגד חוקים שעברו חלק מהחקיקה, אומר בג"ץ: העתירה מוקדמת מדי, חכו עד שהחקיקה תושלם. כאשר מוגשות עתירות נגד עבודת הכנסת, אומר בג"ץ: לכנסת יש תקנון והיא סוברנית לקבוע את דרכי עבודתה.

לא הפעם. בג"ץ למעשה הציב לכנסת אולטימטום בוטה: סיימו את הליכי החקיקה בנושא גיוס החרדים עד 31.3.14 או שנתערב. וזה לא שהכנסת מתבטלת. יש הצעת חוק שאושרה בקריאה ראשונה, יש ועדה שיושבת עשרות שעות על המדוכה ושומעת את כל הצדדים. לכן, כאשר בג"ץ קוצב לכנסת זמן להשלמת עבודתה - הוא פולש ברגל גסה לטריטוריה שלה ודורס בבריונות את הפרדת הרשויות.

שנית: ההחלטה אינה מנומקת. כל העסק תופס שני עמודים, שמתוכם עמוד אחד הוא שמות השופטים ועורכי הדין. בג"ץ אומר בצורה לקונית שיש ספק האם השר משה יעלון היה רשאי לדחות את גיוס בחורי הישיבות, וזהו. על סמך הספק הזה - ספק! - בג"ץ הורה לעצור את העברת הכספים לישיבות. בג"ץ קיבל החלטה מעשית רבת משמעות מבלי שהוציא פסק דין, מבלי שנימק אותה ומבלי שאפילו דן בה. אני לא זוכר תקדים להתנהלות כזו.

שלישית: הישיבות לא צורפו כמשיבים. כלל יסוד במשפט הוא, שכל מי שעלול להיפגע מן ההליך חייב לקבל את האפשרות להביע את עמדתו. עתירות נמחקות מדי יום בשל אי-צירופם של כל הצדדים ובמיוחד כאשר לא צורפו מי שההליך עלול להשפיע עליהם. כאן זה לא קרה. המשיבים הם רק הממשלה והכנסת; מאות ישיבות שהתקציבים להן הוקפאו אפילו לא התבקשו לומר מה המשמעות. גם ההתנהלות הזו נוגדת כללי יסוד של שפיטה והגינות.

המסקנה המתבקשת היא, שכאשר מדובר בגיוס חרדים - כל הכללים נשכחים. כאשר מדובר בגיוס חרדים, אפילו גרוניס השמרן הופך להיות סופר-אקטיביסט. כאשר מדובר בגיוס חרדים, בית המשפט העליון מדבר כמעט בקול אחד; ניל הנדל היה היחיד שהתנגד מול שמונת חבריו שעברו לדום. הכללים החלים על בוזגלו, לא חלים מישהו שיש לו שם כמו וייספיש.