קרובה לדרגת שלמות

במסגרת פסטיבל צ'כוב שעורך התיאטרון הקאמרי, שלתוכו כינס לכפיפה אחת את מיטב ההצגות מכל התיאטרונים בארץ המוצגת כרגע שהן מאת צ'כוב, עולה גם ההצגה "האנשים הקטנים של צ'כוב" שמזה זמן מה כבר עולה בקפה-תיאטרון הקאמרי, וצברה ליטוש ושיוף שמביאים אותה לדרגת שלמות.

שחקן הקאמרי אלברט כהן, שביים את ההצגה, עשה כבר "דוקטורט" על צ'כוב במסגרת משחקו במירב ההצגות של המחזאי הנערץ, והוא מגלם בארבעת הסיפורים דמויות שונות ומגוונות, עד לשיאו בסצינה הוירטואוזית שלו בסוף ההצגה. בראשון משלושת הפארסות, "מותו של פקיד", הוא שר הגנים, שפקיד זוטר ומטורלל ממשרדו נתקל בו בעת הצגה. הפקיד הצעיר - תומר אופנר הכה מחונן, רב ההבעות ואלוף המימיקה, יחד עם אשתו העזר כנגדו - עירית גדרון מלאת החום האנושי, מגלמים נפלא את הפער בין המעמדות ברוסיה, את העמדת הפנים שהייתה לחלק מאופיים, כאמצעי הגנה ואת השתלטות האובססיה על הצעיר, שמביאה אותו בסוף הסיפור אל קיצו.משחקו של אופנר נדיר ביכולת הבעותיו ויכולתו להצחיק את הקהל ביכולת המימיקה הנדירה שלו.

בסיפור השני "יצור חסר מגן", מגיעה אישה תמהונית(עירית גדרון) למשרדו של מנהל הבנק האצילי (אלברט כהן), כדי לדרוש ממנו(?) את כמה הרובלים שמעסיקו של בעלה לא שילם לו בעת שפיטר אותו. חזותה של האישה, (בסגנון הקומדיות של חנוך לוין) - ישבן ענק ומתנועע, מצחיק אותנו ללא הרף, וכל גינוניה לא מאפשרים לקהל לחדול מלצחוק. עירית גדרון זוכה לאהדת הקהל על רבגוניות הבעותיה ויכולה לגלם את הטיפוסיות השונות. ואם יש בהצגה טפטוף של ביקורת על הנשים בכלל - יש לצ'כוב בסיס מציאותי לכך.

הסיפור השלישי, האבסורדי, "ההתערבות", הוא על צעיר (תומר אופנר בעושר הבעותיו) המתערב עם מנהל בנק עשיר, שוב אלברט כהן האלגנטי וההדור, שהוא יוכל לשבת כלוא במשך 15 שנה, אם יקבל על כך 2 מיליון רובל. הסיפור ממש מרתק, וסופו לא יאומן.

בסיפור הרביעי "הצעת נישואים" על שני שכנים הרוצים להשתדך - צעיר שבא עם הצעת נישואים לבית שכנו המבוגר, כשהוא נפגש עם המיועדת -וברוב ביישנותו, לא מסוגל להוציא מפיו את הצעת הנישואים, ושניהם נגררים למריבות של צעקות חימה, עד שהצעיר בורח. לקול הצעקות האב מגיע ומספר לבתו שזהו החתן המיועד. מה שגורם לצעירה לעטות על ראשה עציץ עם פרחים, כדי להתייפות, מתחננת לאביה שיחזיר את החתן, והיא נעתרת להצעתו; אך הם שוב חוזרים ורבים על שטויות - כפי שמכריז האב לסיום: כמו כל זוג נשוי רגיל...עוד קביעה של צ'כוב המסכמת את המוטו בכל מחזותיו. עוד לפני הסוף אלברט כהן עושה קטע ווירטואוזי שמעניק לו את הכבוד של רוזן שחקני צ'כוב בארצנו.

המוזיקה המקסימה בסגנון נינו רוטה (הקבוע של פליני) המלווה את ההצגה נכתבה בידי עדי כהן המוכשר, שכותב למחזות רבים, והעיצוב הוא של אור ענבר.

הצגה מצחיקה, מענגת שאסור לוותר עליה.