דרכו האחרונה של שמגר

הפרופסור אהרן ברק הסכים או רצה להמתין עוד חמש שנים לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, ותמך בהארכת כהונתו של מאיר שמגר עד גיל 75. מדוע לא רצית? שאלתי אותו פעם.
"לא רציתי חוק אישי". אני מקנא בברק שכינה אותו "בן גוריון של המשפט". למה אני לא חשבתי על ניסוח כזה? ברק תמיד כל כך מדויק.

שמגר היה איש אצ"ל אבל כשהגיע לכהונת נשיא העליון התנוססה בחדרו תמונה אחת - של דוד בן-גוריון בלבד. כאשר נפטר שופט העליון בנימין הלוי פגשתי בו באקראי במהלך ביקור התנחומים. השיחה גלשה גם לפסק הדין של הלוי אשר מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של ד"ר ישראל קסטנר בתקופת השואה בהונגריה. שמגר סבר כי בריכוך ניסוח זה או אחר היה פסק דינו של הלוי נכון.

עתה מתנהל שיח פשטני מדוע לא ייקבר שמגר בחלקת גדולי האומה, והרי נעשו כבר חריגות במקרים של טדי קולק ואליעזר קפלן (שר האוצר הראשון), ואני, שאינני מתנגד לכך, תהיתי לרגע כיצד אפשר ששמגר יישאר מחוץ לתחום. נחום גולדמן - כן? וראובן ברקת - כן? ואריה דולצ'ין - כן? ושמגר לא? אלא שפשפשתי בזיכרוני והנה גדולי האומה באמת - לא.

דוד בן-גוריון בחר לו אחוזת קבר במקום יפהפה מדרום לשדה בוקר שבנגב; מנחם בגין בהר הזיתים בין שני עולי הגרדום שפוצצו עצמם בכלא ירושלים משה ברזני ומאיר פיינשטיין; משה דיין בנהלל במקום הצופה על עמק יזרעאל. יגאל אלון (למיטב זכרוני) באזור הכנרת; אריאל שרון - בחווה המשפחתית שלו.

גם גדולי המשפט בדור הקודם, משה לנדוי ושמעון אגרנט וחיים כהן אינם קבורים שם. חלק מהגדולים באמת אינם בחלקת הגדולים, אף שקבורים שם גם גדולים באמת. אילו נקבר שמגר בחלקת הגדולים היינו אנו מתכבדים בשמו, לא הוא בשמנו.

[פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]