אדם זוכר מה שחווה. העבר חורט עצמו לתוך הווייתו, ומשתכן ומשתמר בה ועושה בה כאוות נפשו, עתים מונח, עתים נעור ומטלטל, עתים כבוד ועתים מורד. הוא אינו צריך רשות מבעל האכסניה ובעל האכסניה לא יכול לו. הוא לומד מלחיות אתו. הוא שם. ילדותו שלו. הוא שב ומתבונן בה. בוחן אותה. תוהה איך זה שהיא שלו בלבד והוא חי אותה עם זולתו. דיוקנאות אביו ואמו ואחיו, במראה, בקול, במעשה - לנים בו. הוא משיח עמהם. הכל מזמן. מימים ימימה. הם שם. הוא חש בעצמו שעודם פועלים עליו. משנים אותו. הוא לא מנשנה אותם, אבל הם משתנים. לזכור היא דרמה אישית בה אפילו הנשמות המתות אינן חדלות לחיות. זה פשוט.

אבל כשאדם מנתבע לזכור מה שהוא עצמו לא חווה, ששוב אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. אינו דומה מי שהיה חבוש בבית האסורים, כבול בשלשלאות שחתכו בבשרו, שמורד וקם ויוצא לחופשי ומתבונן בן-חורין בעבר של עבדות רומסת שנחרטה בו - למי שנולד בן-חורין, וחי בן-חורין, ואומרים לו לזכור בן-חורין את העבדות שחוו אחרים. צלקת זוכרת את הפצע. כשהכתוב, התובע מכל הדורות בכל עתיד להעלות את זכר יציאת מצרים אותה לא חוו, דורש "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַי.ה.ו.ָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שמות י"ב, י"ד) הוא תובע צלקת ממי שלא היה לו פצע. ועוד הוא אומר 'לָכֶם לְזִכָּרוֹן', וזיכרון הוא לעולם אישי, פרטי, ומאה בשריפה אחת זה לא שריפה אחת למאה אלא מאה שריפות שונות, כי כל אדם נכווה לבדו, ואין כוויית יחד אלא בספרים ובמילים, ובין כך לבין כך, אין בין זיכרון שאדם חווה לבין ציווי לדורות לזכור אלא שיתוף שם זיכרון בלבד.

בין מה שנזכר לבין מה שמצווים לזכור לן מותר האדם, ומותר האדם, איננו פשוט כלל ועיקר. בעולם החי, זיכרון הוא ערובה ללמידה. למידה היא ערובה לקיום. קיום הוא תכלית הכל. תכלית הפרט ותכלית המין. המשימה המוטלת על האריה בעולם היא להבטיח שיהיו אריות בעולם, וכל מה שאריה זוכר - הוא זוכר כדי ללמוד לצוד, ולצוד כדי לטרוף, ולטרוף כדי לשרוד, ולשרוד כדי להעמיד גורים וכך עד עולם. אין צורך קיומי לזכור את יציאת מצרים כדי לשרוד. על כן, "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז, ג') עליו אומרים חכמי ישראל "ימי חייך-הימים, כל ימי חייך - הלילות" איננו זיכרון שתכליתו קיום המין, אין בו כדי ללמד דבר שאדגם זקוק לו כדי לשרוד, כדי להיות מוגן, בטוח, שבע, פורה ומתרבה.

יש כמובן תמיד מי שאיננו מוצא על נקלה מענה לתכלית הזיכרון לבד מן התכלית המקיימת את עולם החי. רבים על כן ראים בזיכרון המצטבר מין ממיני הצידות של מרכזיה פדגוגית, בה לומדים את העבר כדי להבטיח את העתיד. זוכרים את אימי המלחמה של אתמול כדי לעשות שלום מחר. זה כידוע לא קורה. אילו היה כן, היה האדם המאמין בהשגחה עומד בפני שאלה תהומית קשה מנשוא. אלוהי כל בשר היה חשוב בעיניו כמי שהביא שואה על העולם כדי להזהיר דורות שיבואו מפני רציחה המונית והשמדת עם. אם לשואה יש תכלית לימודית, אמצעי הוראה והפקת לקחים, אין תכלית למי משהתיר אותה בהשגחתו. אם תכלית "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן" היא ללמוד מיציאת מצרים שלא יורדים לשם מפני רעב, ושאם ירדו לא מתיישבים בה לרווחה, ואן מתיישבים נכלאים, ואם נכלאים מתענים, ואם מתענים צועקים לאלוהים, ואם צועקים הוא שומע, ואם הוא שדומע הוא נפרע ממי שעינה, ואם הוא נפרע ניכרת מלכותו בעולם - או אז לא עשה אלוהי כל בשר המשגיח על בני האדם ועל גורלם אלא לשם קיומו הוא וזה בלתי אפשרי, וזה לא ייתכן. אלוהים שמאמינים בו ובאצילות שכינתו לא ממית כדי שיחייה. לא הופך את אסירי מצרים של אז לאמצעי להוראת שבחי החופש והחרות של הגדורות שיבואו, לא גוזר על אלה לרווחת אחיהם. כל הדמים סמוקים.

גם הארכיטקטים של הזיכרון הלאומי משעבדים לעתים קרובות, אפילו קרובות מדי, את העבר כדי ללמוד ממנו על העתיד. הם 'משתמשים' במתים של אתמול לעצב את שידרת החיים של מחר. לשם כך הם יתאמו לו בהערמה את העבר הראוי. במקום שהם רוצים לחנך לגבורה, הם ימחקו את מופעי בושה הבוגדנות של התמול. במקום בו הם חסרים גבורה - הם ישתלו אותה. אם ירצו דור של לוחמים הם יציעו לו עבר של מעטים מול רבים. במקום בו הם לאים ממלחמה- הם יציפו לתודעה את סיפור רודפי השלום שהוכו ובוזו.

כשהכתוב אומר "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן" מה הוא אומר, ולשם מה הוא אומר? הוא אומר כפשוטו שישראל מצטווים להפוך יום לזיכרון. היום עצמו איננו בא להזכיר את העבר. הוא העבר עצמו. הוא הוויה מופשטת של יום שהיה, שהופך ליום בהווה. לא פיזית. לא רגעיו, שעותיו. מהותו. המהות היא יציאת מצרים. המהות היא חרות. בהיוולדה, בהתפרצותה מתוך תהום השעבוד. הרגע של המפץ הגדול לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. במישור המובן יותר לכל הוא בא לכלל ביטוי במאמר חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, (פסחים קט"ז,ב'). לא לזכור. לחוות. לא ללמוד כדי. לחיות. להפוך עבר להווה.

רבינו עובדיה ברטנורא מתבונן בפסוק שלפנינו ותוהה הכתוב אומר 'לְדֹרֹתֵיכֶם' ואומר 'חֻקַּת עוֹלָם', ונשמע כחזרה, "חקת עולם - קשה, אם כן לישתוק מלדורותיכם", יאמר רק אחד מן השניים. למה הייתור? לא יאמר אלא חקת עולה בלבד. והוא משיב "יש ללומר שיחגוהו חקת עולם -לדורותיכם, כלומר שיהא חביב עליהם כאלו באותו דור נצטוה" (עובדיה מברטנורא על רש"י שמות פרשת בא פרק יב) בפשטות הדברים, יציאת מצרים היא חוקת עולם מצווה לחגג ולציין אותה בכל עתיד, אבל לכל דור ודור בזמנו היא הווה.

זה ההבדל הגדול בין הזיכרון החווייתי, זה הפולש לתוך ההוויה של האדם ולן בו לבין הזיכרון המצווה. השעבוד מאיננו סיפור של אחרים. הוא סיפור של כל אדם, גם של האדם החופשי. לא שדל מי שאמנם היה. שאמנם נכלא. שאמנם הומת. יום בשנה, לדורות, חוקת עולם, על האדם להפוך את היום ליום בו הוא יורד לעומק תחושת העלבון של המשועבד. כי הוא אדם. ואדם יכול לשעבד את זולתו. כי הוא אדם. ואדם יכול לאבד את צלם האלוקים, לא בעבר לא בעתיד לא בהווה, בכל זמן שהוא אדם. ובכל זמן שהוא אדם הוא צריך להיות בן-חורין. אפילו איננו חלילה. כי הוא אדם ואדם נולד להיות בן-חורין. אפילו הוא הולך קוממיות, קומת המושפלים כואבת בקומת יום אחד בשנה חוקת עולם, לא כדי שהיא תהיה איתנה יותר, אלא מפני שאותו אדם שהיה שב יום אחד להיות בכל אדם. זה מוצר האדם.