"החפזון מן השטן"

כאשר ממשלה יוצאת למלחמה נגד דעתו של שר, או חדלה מללחום בעודו רואה בכך משגה מהותי, עליו להתפטר מיד. אם הוא אדם נורמטיבי, כמובן. לא כן בפוליטיקה בעניינים שאינם ייהרג ואל יעבור. פרישה ופילוג מחייבים תהליך. יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון לא הבינו זאת כראוי. אוזנם לא הייתה כרויה למי שאמר להם כי "החיפזון מן השטן".

אני מעלה עתה בזיכרוני פילוגים מרכזיים מאז הקמת התנועה הציונית, ואיני מבין את ממהרים לפרוש. יהודי רוסיה זעמו כאשר ד"ר בנימין זאב הרצל העביר בקונגרס החלטה להתיישב באוגנדה, אך הם לא פרשו אלא הפכו את "התקווה" להמנון הלאומי ונשארו בתנועה הציונית עד שגברה ידם במאבקם הפנימי.

ארבע שנים חלפו מהרגע בו קרע זאב ז'בוטינסקי את כרטיס הציר שלו (1931) ועד שפרש והקים תנועה ציונית משלו (1935), ואפילו זו נתגלתה כטעות.

אחדות העבודה נאבקה שנתיים בטרם פרשה ממפא"י (1944) והתחברה בטעות לשומר הצעיר (1948), וגם אז הליך הפילוג בחזרה (מפ"ם) נמשך זמן רב. שלא לומר כי הקיבוץ המאוחד צרך זמן רב בטרם התפלגו חבריו ובעין-חרוד מתחו גדר תיל בלב חדר האוכל (1951).

לא מזדרזים לפילוג. שנתיים התבשל הפילוג בליבו של דוד בן-גוריון בטרם הקים את רפ"י (1965) וגם אז התברר כי הייתה זו טעות. ואם שכחתי משהו בדרך אנא הודיעוני.

יאיר ובוגי היו צריכים להתנגד למהלך של בני גנץ, שהושפע על-ידי גבי אשכנזי, אך לא לפרוש מיד. להודיע כי הם נשארים בסיעה. הופכים ליושבי הספסלים האחוריים במליאה. מכבידים על חבריהם בממשלה. מציקים להם בישיבות הסיעה. מדי פעם מתעלמים מההפצרות של בני גנץ ומצביעים (לא תמיד) נגד הממשלה. הם גם היו הופכים מוקד לעניינה של התקשורת הרבה יותר מאשר בשבתם על ספסלי האופוזיציה; וגם מקדמים את הסיכוי שגנץ יחזור בתשובה במונחים פוליטיים.

מה היו אומרים בכנסת בדיון על הצגת הממשלה? אם צריכים עזרה יש מספיק אנשים שמבינים בפוליטיקה, שילמדו אותם להבהיר לציבור כי דעתם אינה נוחה, אבל בגרותם גורמת להם לשמר לכמה חודשים את המסגרת, ולהרעידה מבפנים. אך מקצוע הפוליטיקה אינו עניין לחובבים.

סביר להניח כי הקמת ממשלת האחדות היא המהלך הנכון בלית-ברירה. אבל מי שהוביל את גנץ לממשלה הותיר אותו לא מניות פוליטיות וציבוריות. האם יוכל לשוב ולשבת מול דנה וייס בערוץ-12 ולומר: "אני אדם ישר", ולא להשפיל מבט? כמו שנאמר במקרים אלה - צריך עיון.