זכות גדולה הייתה לי כששלמה גזית ניאות להיפגש אתי על-מנת להעלות זיכרונות מהעבר ולדון במצבה של המדינה בהווה. גזית, ראש אמ"ן (אגף המודיעין) לשעבר, הוא אחד מהאושיות שעיצבו ושיקמו את מערך המודיעין הצה"לי לאחר המחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפור. גזית מעולם לא התאפיין כמי ששייך לאנשי שלומנו.
חרצובות לשונו סיבכו אותו לא פעם, והוא הצטייר כנביא זעם. באחת הפעמים הקביל גזית את כיפות החיילים מהזרם הציוני-דתי ל"צלב קרס על השרוול של החיילים הנאציים", הקבלה שהוא התנצל עליה. בפעם אחרת יצא גזית בהכרזה כי יש להקים בישראל "משטר חירום לא דמוקרטי משום שהסכנה הדמוגרפית היא החמורה ביותר ויש לשמור על הרוב היהודי במדינה".
בתום מבצע צוק איתן המליץ גזית לצה"ל לחזור למוטו של "בתחבולות תעשה לך מלחמה", וייעץ לשר הביטחון להקים צוות המורכב מבעלי עבר תחבולתי, כמו יוצאי המוסד ושב"כ, מפקדי סיירת מטכ"ל ואף בכירים מעולם הפשע.
התלבטות בהצבעה
פגישתי עם גזית נערכת בדירתו בבית מוגן בשרון, שלושה ימים לפני מועד הבחירות לכנסת ה-23. "אין לי מצב רוח להצביע למרות שהקלפי ממש נמצאת כאן בבניין, אבל איך אומרים, החובה מחייבת אז אצביע". האם החלטת כבר למי? אני שואל. "כן, אבל לא בלב שלם". מדוע, אני שואל, יש לך ביקורת על המנהיגות ועל המתמודדים? גזית מפנה מבטו לתקרה ומשאיר אותי ללא תשובה. ב'מוזיקה' של דבריו בהמשך הראיון לא קשה יהיה לנחש את עמדתו של גזית לגבי אחת המפלגות הגדולות המתמודדות לכנסת.
גזית נולד בשנת 1926 באיסטנבול שבטורקיה להורים ממוצא מזרח אירופי שדיברו גרמנית בבית. הוא עלה עם משפחתו ארצה בשנת 1933 ונעוריו עברו עליו בעיר תל אביב. הקריירה הצבאית שלו מתחילה בשנת 1942 עת התגייס להגנה ולאחר מכן לפלמ"ח ולצה"ל, ומסתיימת בשנת 1981 בדרגת אלוף כשמאחוריו חמש מלחמות ישראל. לאחר שחרורו מצה"ל שימש גזית במגוון תפקידים ציבורים כשהבולטים ביניהם: נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, מנכ"ל הסוכנות היהודית, יועץ שר החוץ (
שמעון פרס) ועוד.
את רוב זמנו מעביר גזית בדירתו בכתיבה. מאחוריו רזומה של פרסום שמונה ספרים כשאחד מהם הוא אוטוביוגרפיה: "בצמתים מכריעים". בהקדמה לספרו כתב
אהוד ברק: "שלמה גזית הוא מיוחד, חכם, מעמיק ומרחיק ראות. הוא מצויד בהבנה עמוקה של הסבך שכאילו איננו ניתן לפענוח, של התנגשות רצונות לאומיים, אילוצים מדיניים ויצרים וחולשות אנושיים.
יש בו יכולת הקשבה פתוחה ואמיתית, תוך שמירת ריחוק שמאפשר הליכה שלא בתלם, ואומץ אזרחי ללא הרמת קול בוויכוחים עם הממונים עליו". כשאני מתפעל למראה המחשב בחדר הוא ממהר להגיב: "איני בקיא בטכנולוגיות, אבל בכל מה שנוגע לכתיבה ומחיקה הידע שלי מספק. אפילו טלפון חכם אין לי ואני מסתפק בישן והפרימיטיבי שלי".
סיפוח מסוכן ובהלה ציבורית
גזית נראה צעיר בהרבה מגילו וקשה להאמין שעבר את ה-90. השיחה עימו קולחת והוא מצוי היטב בפוליטיקה העכשווית והקודמת. שמיעתו מצוינת ולא התבקשתי ולו פעם אחת לחזור על שאלותיי. תשובותיו מנוסחות היטב והוא לא יביע דעה על נושאים שאינו מצוי בהם. עד לא מזמן השתתף גזית בכנסים מקצועיים של הקהילות המודיעינית והביטחוניות: "היום מקבלי ההחלטות כבר אינם מתייעצים אתי, ומאידך חברים רבים ואנשים קרובים מאוד רוצים לשמוע את דעתי".
מזה שנים גזית מעלה מדי שבוע באינטרנט מאמר בו הוא מתייחס לאקטואליה. "כל זמן שהייתי פורמלי במדים הייתי מנוע מלהתבטא, וביום שהורדתי את המדים משהו פרץ החוצה. יש לי 70,000 עוקבים שמחכים למאמרים. אם יש תקלה או עיכוב בפרסום אני מקבל קריאות מכל העולם 'מה קרה'? ואני כמובן שמח על כך". גזית אינו חושש למתוח ביקורת נוקבת על האירועים: "לקראת הבחירות האחרונות יצאו הכרזות משני ראשי הגושים על סיפוח בקעת הירדן לישראל. אלו הכרזות מזיקות שיגררו תגובות בינלאומיות קשות ועלולות להביא לנתק בין ישראל לירדן. אני תקווה שהצהרות הסיפוח משמשות את הפוליטיקאים רק לתעמולת בחירות".
מעבר להכרזות של מנהיגים בתקופת בחירות חרד מאוד גזית כי הדמוקרטיה במדינה מתחילה להגיע לסיומה. גזית: "פרופ' ברנרד לואיס, מבכירי המזרחנים בדורנו, היסטוריון וסופר יהודי באוניברסיטת פרינסטון האמריקנית, התפעל באחת מהרצאותיו מנס הדמוקרטיה בישראל עם הקמתה של המדינה. חוששני שאנו עדים לתהליכים במערכת המדינית, בחקיקת הכנסת ובהלך הרוחות של הרחוב הישראלי, אשר מאיימים כי הנס שהפתיע את פרופ' ברנרד לואיס עלול להגיע לקצו".
לגזית תואר ראשון במדע המדינה וסוציולוגיה ותואר שני בהיסטוריה. הוא היה עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד ופרסם מאות מאמרים בעיתונות היומית ובכתבי-עת שונים בישראל ומחוצה לה. קשה להמעיט בערך תרומתו של גזית למדינה. הוא מילא שורה אינסופית של תפקידים והשתתף באינספור מבצעים, חלקם עלומים. בין השאר היה אחראי למודיעין לפני מבצע אנטבה, היה שותף לשיחות השלום עם מצרים והיה הישראלי הראשון שפתח בשיחות חשאיות עם אש"ף בשליחות ה
ממשלה.
בעקבות מגיפת הקורונה שפוקדת את העולם כולו יש לגזית ביקורת על תקשורת ההמונים הגורמת לבהלה ציבורית. אומר גזית: "אינני מתיימר להיות מומחה למגֵיפות, אך נקל להתרשם מן הבהלה שהולכת וגוברת. אנו חיים במציאות המבוססת על תקשורת ושיתוף פעולה ברמה יום-יומית, כמעט בכל תחומי החיים. כיצד נחיה את חיינו בצל הבהלה מן ההידבקות"? גזית אופטימי ומאמין שתימצא בקרוב התרופה או החיסון למחלה, ומאידך הוא חרד מה יקרה במגיפה הבאה: "כשמגיפה זו תפרוץ, תשוב התקשורת החופשית להבהיל ולייצר היסטריה ציבורית כלל-עולמית. זוהי המציאות בכפר הגלובלי שלנו, עלינו ללמוד לחיות במציאות העולמית החדשה".
ערבי תרבות
למרות שגזית אינו פעיל בהווי 'הבית' כפי שהוא קורא לדיור המוגן בו נמצא משכנו, הוא יוזם הרצאות עבור הדיירים במשכן. "עוד לפני שהגעתי לכאן ארגנתי לקבוצת חברים סיורים ומפגשים תרבותיים בנושאים מעניינים, ולא ראיתי סיבה להפסיק עם זה כאן". גזית מעודכן ביותר במה שקורה במדינה ובעולם. הוא קורא באופן קבוע את
עיתון הארץ ומעריב. מה עם עיתון
ישראל היום? אני שואל אותו. "אני עובר רק על הכותרות. לא שווה להסתכל עליו".
עיתונים נוספים כמו "
ג'רוזלם פוסט" ועיתונים מהעולם קורא גזית כשהוא מגיע למשרדו, באוניברסיטת תל אביב, שהוקצע לו מטעם "המכון למחקרי הביטחון הלאומי". הוא אינו מוכן להביע את דעתו בעניין העמדת ראש ממשלה מכהן לדין. "אין לי את קנה המידה לומר אם האישומים האלה הם כבדי משקל, או גחמה, נקרא לזה חצי עיתונאית. אין לי את קנה המידה לשפוט את זה. לא עסקתי בזה, לא בדקתי את זה. אם האישומים האלה יש בהם יסוד, זה דבר שלילי לחלוטין".
געגועים לעבר
יש לגזית געגועים לדור מנהיגי העבר שהשאירו חותמם על ההישגים המרשימים שהמדינה הגיעה אליהם. לדבריו לא המנהיגות של היום היא זו שלזכותה ניתן לרשום את פריחתה של ישראל מרגע שהוכרזה כמדינה. "אני לא יכול לזקוף לזכותו או להשוות אותו, לכל שם שתנקוב לבן גוריון של אז. בגין של אז. אשכול של אז או דיין של אז. היום המעמד שונה. כל הדור שונה. אני שייך לדור שהיעד שלו היה להקים מדינה. הדור של היום אין לו יעד כזה. המדינה קיימת".
אז איך היית מגדיר את האופק של הדור הנוכחי, לאן הוא חותר
אני שואל. משיב
גזית: "לדור שלי היה יעד מוביל מרכזי ומשותף. הוא נגמר, הוא הושג. אנחנו היום כבר לא מקימים מדינה אלא מתקיימים. פה ושם יש עדין כמה אידאליסטים וזה כל ההבדל".
אני: אז מה קורה הלכה למעשה?
גזית: "זו המציאות הבלתי נמנעת".
אני: אתה רואה פה איזה שהוא שבר? אנו נמשיך לשרוד בהתנהלות הזאת?
גזית: "זה לא תלוי רק בנו. יש בעיות בינלאומיות, יש בעיות אזוריות, יש בעיות פנימיות. איך נתגבר על הבעיות האלו, אני לא יודע".
אני: אין לך תשובה לזה?
גזית: "אני הרי גם לא מעורב פוליטית. שאני יכול לומר אני רוצה להוביל..."
אני: אבל יש לך דעות פוליטיות. בתחילת הראיון אמרת 'אני פורץ. אומר מה שבא לי'.
גזית: "זה אני כבר אומר עשרות שנים. אבל אין לי יעד להוביל למשהו".
אני: אין לך את הכח?
גזית: "זה לא הכח. אין לי עניין. אני לא רואה את עצמי כמי שיש לו היום תפקיד להוביל משהו לאומי. אם שואלים אותי משהו אני מתבטא. אני מפיץ טור פעם בשבוע... וזהו".
מתקבל הרושם שגזית איננו מעוניין להיכנס לעובי הקורה של הפוליטיקה העכשווית. הוא משאיר זאת לדור הצעיר יותר, ואת דעותיו הוא ממשיך לפרסם בלהט המוכר בטור השבועי שלו.
פוליטיקה OUT
למרות ההכרה בהישגי המדינה בתחומים רבים, מבקש גזית לשמור על פרופורציות באשר למעמדה של ישראל בעולם. "קיימות רק שלוש מעצמות עולמיות: ארה"ב, רוסיה וסין. נוצר הרושם כי ישראל מבקשת ליישר אתן קו. אל לנו לשכוח לרגע את מעמדנו המדיני הכלכלי הביטחוני בין מעצמות הענק. ישנם גורמים בממשל שלנו המנסים לשכנע את העם כשאדון נתניהו נוסע בעולם, שהוא ופוטין זה אותו דבר, וזה לא! אתה ואני כיהודים בישראל צריכים להבין, לא חשוב מה שאדון נתניהו אומר ומנסה להשלות אותנו, אנחנו דבר כזה" (מסמן עם ידו את גובהנו הנמוך).
בהיותו תלמיד תיכון שאף גזית ללמוד רפואה, אך המאבק הלאומי להקמת המדינה דחף אותו להתגייס לפלמ"ח ואחר כך לשירות ארוך שנים בצה"ל. גזית אינו מצר על השיבוש בתוכניות: "הייתי בר-מזל, שכן מסלול החיים שחוויתי בפועל היה חשוב ומרתק פי כמה, לעומת האלטרנטיבה המכובדת של עולם הרפואה. מבלי שתכננתי זאת, שירתתי יותר משבעה עשורים במערכת הציבורית-מדינית-ביטחונית. כל תפקיד שמילאתי לא דמה למשנהו.
חיי היו מלאי עניין, הייתי מצוי בצומת הלאומית המרכזית של ישראל, וידעתי שאני תורם רבות למדינה". להצעות להצטרף לחיים הפוליטיים כפי שעשו רבים מעמיתיו הוא סירב בנימוס: "הכרתי היטב ומקרוב את המערכת הפוליטית, ידעתי עד כמה היא שונה ואכזרית מן העולם שלי, של לובשי המדים, ולכן דחיתי את ההצעות על הסף. אינני מצטער ולו לרגע על בחירתי זו".
בת המשפחה
לדיור המוגן עברו גזית ואביגיל (גלה) רעייתו ששימשה במהלך חייה במגוון תפקידים במערכת החינוך, כבר לפני 12 שנה: "אני לא יכול להגיד שאני מבסוט וגם לא שהחיים בדיור מוגן הם אידיאליים, אבל בתנאים שנוצרו אז זו הייתה ההחלטה הנכונה". בדירתו מתגוררת ג'מה, המטפלת הפיליפינית, שהגיעה לפני 4 שנים לסעוד את רעייתו של גזית ונשארה גם אחרי מותה של גלה לפני יותר משנתיים. לפני שג'מה יוצאת מהדירה על-מנת לאפשר לגזית ולי לשוחח ללא הפרעה היא מעבירה מסרק בשערותיו על-מנת שייראה במיטבו בתמונות.
אומר גזית: "ג'מה במעמד של בת בית. בכל אירוע משפחתי עם ילדיי ונכדיי היא בפנים. לפעמים אני אפילו שומע ממנה רכילות על המשפחה שאיני מודע לה". לגזית שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים. עם בתו הבכורה, אסנת ישפה, סופרת ילדים, היה שותף לכתיבת ספר הילדים "סבתא תרנגולת". גזית כמעט אינו עוזב את דירתו. עד לפני שנתיים עדיין נהג. "אני כבר לא מחזיק מכונית. שמתי לב שבחשכה אני לא רואה טוב, ואז אמרתי, רגע לפני שיקרה משהו, אני מפסיק לנהוג. זו הייתה החלטה שלי, ועדיין זה גרם לי למשבר לאחר יותר משבעים שנות נהיגה".
את ליל הסדר השנה עשה גזית בגפו, בעקבות הגזירות שהוטלו על אזרחי המדינה בצל מגיפת הקורונה. בפוסט שפרסם גזית הוא חולק את תחושותיו בשל הבדידות שנכפתה עליו: "נערכתי נפשית לצאת ממצרים לבד, ספון בדירתי הנצורה. שולחן הסדר היה ערוך כהלכתו, ואחר כך ניהלתי את הטקס ומילאתי את כל התפקידים - עורך הסדר, שואל הקושיות וגם המשיב, שר את השירים - סדר כהלכתו על-פי ההגדה. בשנים עברו השתתפתי לעיתים בלילות סדר במתכונת שונה מהרגיל, אך הפעם היה זה ליל הסדר הראשון שלי לבד, בביתי".
בשנים האחרונות עמד גזית בראש העמותה לספרות צבאית על שם
יצחק שדה. "התחיל להיות לי קשה בגלל מגבלות ניידות וגיל. ביקשתי למנות במקומי אדם צעיר. לראשונה מזה 75 שנים לא אשא תפקיד ציבורי כלשהו. למעשה אני הופך מחוסר עבודה".
