תודה לתיאטרון יפו על המתנה הערב רוקדים

בתום ההצגה "הערב רוקדים" ברחבה שלפני אולם התיאטרון ביפו, אני כצופה ממושמע זוכר להפעיל את מכשיר הטלפון, שטרם עלות השחקנים על הבמה, התבקשתי לא לשכוח להפעילו מחדש בתום ההצגה. ומה פולט מכשיר הטלפון - "שיעור הילודה בחברה הבדואית היא פצצה שיש לנטרל".

רעייתי ואני עדיין משוטטים בעולם החוויה העמוקה והמרשימה, שהעניקו לנו בנדיבות רבה עשרה אומנים של התיאטרון היהודי ערבי. עדיין מרעימות מחיאות כפיים חוזרות ונשנות, והמכשיר שפתחתי בתום ההצגה מבהיר לנו - "זה סוג של פצצה, שאם לא נדע לנטרל את המנגנון שלה - היא תתפוצץ עלינו יותר חזק". זה היה קולו של בצלאל סמוטריץ' ממסיבת עיתונאים בפאתי העיר לקיה בנגב, אותה ערכה סיעתו, סיעת "ימינה" בתום סיור בנגב.

אנחנו עדיין בפסגות החוויה האמנותית, שהעניק לנו תיאטרון יפו. אנחנו עדיין עם רגעי ההודיה של הקהל. לפתע מבלי שהתבקש פרץ לרחבה של בניין התאטרון, רחבה עטופה ועדויה בפניני נוף מקסים של הים התיכון, קול בוטה וגס רוח מהטלפון שלי. מהנגב הרחוק התפרץ לתוך הרחבה קול בהמי חייתי של חבר בכנסת ישראל, שערך מסיבת עיתונאים בעיר לקיה.

את המעמד המרגש על במת התיאטרון זיהם קולו של בצלאל סמוטריץ', הרואה ברגע היפה והנפלא של הבאת ילד לאוויר העולם כאל פצצה אימתנית, פצצת הרס, פצצה המסכנת את הקיום היהודי במדינת ישראל, כי הרי מדובר בהבאת ילד בדואי או ילדה בדואית לאוויר העולם.

במשך דקות ארוכות כל הקהל - 50 צופים על-פי היתר משרד הבריאות - לא נתן לשחקנים לרדת מהבמה. אני מביט לעברה של השחקנית סופי צדקה, שגילמה את האומנית לילי, נאחז בשני ידי ב"סימביל", בזכרונותי מספר ילדים מקסים, שהיא כתבה לפני כעשר שנים. מנסה לנגן בלבי סינגל ישן שלה "למענו". אך הרדיו מתעקש לזהם את השפה העברית בשם בצלאל סמוטריץ', שהפך את הרגע הנפלא של הבאת ילד לאוויר העולם כפצצה מתקתקת, שחובה לנטרל, כי מדובר בתינוק שיצא לאוויר העולם מרחם של אם בדואית.

הכלת הכאב

כאבה לי עוצמת הפער בין החוויה התרבותית, שהעניק לי עולם התיאטרון, שדיבר בשם עולם הערכים של ארון הספרים היהודי, ובין בוטות וגסות רוח שבקעו ממכשיר טלפון, בו כיכב חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. לצדו שרת המשפטים לשעבר ושר הביטחון לשעבר.

אני מסתכל על שתי שחקניות נפלאות - גבי אלדור, ששיחקה את בלה, פליטת השואה מאירופה, ועל ראודה סלימן, ששיחקה את אמל, בעלת אולם הריקודים, אולם ריקודים המספר היסטוריה כאובה של 100 שנים.

בלה עברה את הרס כל עולמה שם באירופה, ואמל עברה את הרס כל עולמה כאן ביפו, ממנה יצאה אמל עם בנה המהפכן לחיי פליטות כואבת. עבורי מעמד מרגש בהצגה, כששתיהן - היהודייה והערבייה - מכילות אחת את כאבה של זולתה, מכבדות אחת את סבלה של האחרת. נקודת השיא של התקווה, הכלת הכאב ושיעור בסובלנות התפוצצה לי עם הקול, שנתן ברדיו את כל הבמה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שהפך חדרי לידה בבתי חולים, בהם נולדו ילדים בדואים כאל מפעלי תחמושת ליצירת מנגנוני תבערה, שעלינו ללמוד לפרקם טרם בואם לאוויר העולם.

למרות המועקה הקשה הפוקדת אותי, אני פונה לקוראי לכו לראות את "הערב רוקדים" בתיאטרון יפו. לכו לראות מופע תיאטרון, תנועה וריקוד המתחיל בשנת 1919 ונמשך 100 שנים עד 2019. אני חזרתי לימי בסוף תקופת בית הספר היסודי, כשאני יושב עם הורי וכל השכנים סביב הרדיו הגדול, שקנה אבי ביום השחרור מהצבא הבריטי. רקדנו ושרנו כל הלילה - "מדינה עברית" ו"עלייה חופשית".

הכרתי במשפחתי דמויות כמו בלה, שחזרו מהשואה ובידן רק תמונה ובאמצעותה אולי ימצאו שרידי משפחה. הכרתי אנשים כמו בלה, שבנו מחדש את חייהם. אודה, באותם ימים לא כאבתי את כאבה של אמל ובנה סמיר, שיצאו לחיי פליטות ב-1947 ונטשו מפעל חיים, שבנו כאן משנת 1919, ואילו בנם רביע נשאר ביפו. כיום אני שואל, האם הדבר היפה של הקמת בית לאומי יהודי היה חייב להתנהל כך, שאנחנו נהרוס את חיי הקהילה הפלשתינית, שחלק ממנה גירשנו וחלק נס. כל השאלות והתהיות שליוו אותי בעת ההצגה נמהלו בריקוד המסיים את מאה שנות החיים באולם הריקודים בריקוד החסידי משיח הסוחף את אולם הריקודים בתקווה למחר טוב יותר.

לצערי, פסחתי ברשימה זו על העלילות שהתרחשו בשנת 1919, 1936, 1952, 1967, 1988, 1995 ו-2019, לכו לתיאטרון יפו ומובטחת לכם חוויה אמנותית מרשימה. והעיקר, אני חש חובה לכתוב פעם נוספת תודה לתיאטרון יפו.