שתי הפגנות, משטרה אחת, סיקור סלקטיבי

במוצאי השבת מחו, הפגינו, מאות מתושבי שכונת רוממה החרדים, בירושלים, כנגד ההחלטה לשים אותם בסגר. הפגנה לגיטימית, מחאה ראויה, כשכואב וחשים, עוולה, אי-צדק, תחושת מצור, אכיפה בררנית, תחושת נרדפות וזילות כלפי אוכלוסייה, כל אוכלוסייה, הזכות לזעוק, לכאוב, למחות במדינה דמוקרטית היא אבן יסוד.

בה בעת התקיימה עצרת מחאה של אלפי בני אדם בתל אביב. עצרת שכולה כא, תסכול, פחד מהלא נודע, מתפקוד הגורמים האחראים למוכנות לקראת מצב זה, מחאה שבה כל ניסיונות הטרמפיסטים, האנרכיסטים ושאר מדוכאי העולם, ובהם פוליטיקאים לשעה, ניסו לנאום ונדחו בתקיפות. בתום המחאה, שללא ספק הייתה ראויה ונדרשת, מחאת הכמיהה לשינוי ביחס לבעלי העסקים הקורסים בשל מגיפת הקורונה, התפזרו האלפים בסדר מופתי וללא כל התערבות משטרתית.

ואז, או אז, קומץ של כמאתיים איש החליט לעשות דין לעצמו. קומץ של אנרכיסטים ממומנים ושאינם ממומנים, ובהם גם כאלו מקצוות השוליים הביזאריים, החלו לצעוד לשומקום עם התופים, המחולות, השנאה לפוליטיקאי מסוים מאוד, הקצף על הדגל האדום, על הדגל הלהטב"י, על הדגל הכחול לבן, על הדגל השחור ועל הדגל הצהוב, איש איש ודגלו, איש איש וצעידתו.

ומיד מהדורות בנות שעתיים, של כלום ושום דבר, נפתחו. שידור חי ריק ממהות ותוכן אשר בו השדרנים המסכנים לא הצליחו לספק את הסחורה, כשמידי פעם סוסי המשטרה האצילים הם נושא הסיקור במשך דקות ארוכות, כשכתבים רודפים אחר עצמם ומסקרים אויר דחוס של קיץ ישראלי מיוזע, מאיצים במפגינים לעימות עם המשטרה אשר גילתה רמת ספיגה והכלה מרשימה, ואין עימות. סתם צעדת ערב של כמה עשרות אנשים שיש להם טלוויזיה, שיש להם שדרנים ואנשים במוקדי הכוח וההשפעה, אך יותר מכל יש להם אג'נדה ברורה ונוקבת, רק לא ביבי.

שידורים סלקטיביים

תהום פעורה הייתה בינהם לבין באי העצרת בכיכר רבין ששפכו את כאבם האמיתי, את חששם מהתרסקות כלכלית, שביקשו סעד אמיתי מההנהגה, שביקשו להקל על אבן הריחיים שעל צווארם והמשקולות שעל רגליהם. כאבם לא נבע משנאת פוליטיקאי כזה או אחר, כאבם נבע מהמסע הקשה הצפוי להם בדרך לשיקום הריסות עסקיהם וכלכלתם. בירושלים הייתה אפס סובלנות למפגינים המבקשים לא להשימם באופן גורף בסגר על כל המשתמע ממנו.

אינני יודע אם הם התנגדו לשוטרים, אם קיללו במצוקתם, אם נהדפו על-ידי פרשים. אני יודע, הודות לרשתות החברתיות שהמשטרה גילתה כלפיהם אכיפה קשה, בה בעת שבהפגנת עשרות הצועדים ברחובות תל אביב, המשבשים את התנועה, המנפצים שמשות בנק בכביש הראשי, ההופכים קטנועי משטרה, הדוחפים שוטרים, המיידים לעברם בקבוקי מים מלאים, הקוראים להם ' גסטאפו', הפוצעים שוטרים, המקללים, מחרפים, מסתובבים עם שלטי הסתה, 'נתניהו בוגד', לא הופעל, אף לא כוח סביר ורמת ההכלה מעוררת התפעלות.

עד אשר, חלומם של השדרנים ששידרו במשך כשעתיים אנשים צועדים ברחובה של עיר, חסרי תוחלת, חסרי מעש, התגשם. לרגע ניתן האות ושוטר אשר חטף בקבוק מים בפרצופו נפגע, בוצע מעצר שצולם מכל זווית, ועשרות הצועדים ובהם אנרכיסטים מזוהים המשיכו לצעוד. כשאחד השדרנים בכל זאת ניסה להבין על מה צועדים אנשים אלה ומה המטרה, כמעט איש לא הסכים להתראיין ודחו אותו, רק בחור מהעדה האתיופית עם חולצת מנגיסטו אברה שיווע למעט תשומת לב וכשסוף-סוף ניתן לו המיקרופון בהיעדר מרואיינים אחרים, החל לנאום על גזענות המשטרה והופסק על-ידי השדרן מיד. שתי הפגנות, שני מאבקים, שני עמים, משטרה אחת, שני סוגי אכיפה, ושידורים סלקטיביים מאוד.

אלו צילמו עצמם לדעת, מפגיני צ'ה גווארה, לוחמי החופש, אבירי זכויות האדם, גיבורי האינסטוש ואלה נאבקו על החרות, על הזכות להתנייד, לחיות את חייהם לא בסגר, על הזכויות הבסיסיות . לפי התקשורת הייתה רק הפגנה אחת, הפגנת תל אביב ששודרה במשך שעתיים בשידור חי והוכיחה שבארץ הטובה הזו יש קומץ שיש לו מדינה.

הכותב הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט