במהלך העשורים האחרונים, חל מהפך, זוחל אמנם, אך חי וקיים, במערכת היחסים בין חלקים גדולים בעולם המערבי, ובמיוחד של אירופה המערבית, לבין ישראל. אירופה עשתה את הדרך הארוכה מתמיכה נלהבת בישראל (הפגנות הענק למען ישראל, ערב מלחמת ששת הימים), ועד לאיבה גלויה כלפי המדינה הציונית. זו מוצאת את ביטויה, לא אחת, בהפגנות סוערות במרכזי הערים, בפתחי האוניברסיטאות, בהצעות החלטה של המוסדות הבינלאומיים באירופה, ובמליאת האו"מ, וכו'.

תמיד תמיד מצויה יוזמה פלשתינית ארסית, שונאת, המעודדת, ממריצה, אף יוצרת, לעיתים מאחורי הקלעים, לרוב לפניהם, קבל עם ועולם, מאחורי אירועי איבה אלה. כמעט תמיד מתברר כי אבו מאזן וצוותו מעורבים אישית בהסתה, הגורפת לצדה, גם גורמים ישראלים, גם נבחרים בכנסת ישראל, כמפלגה המשותפת הערבית, וכפעילי שמאל קיצוניים המשוטטים להנאתם החולנית, בין בתי הנבחרים באירופה ופועלים בשיטתיות, להשחרת דמותה של המדינה. אירועים אלה, מהווים בפועל, המשך הלחימה בישראל אם כי באמצעים אחרים.

אולי התרגלנו למצב הנוכחי, אולם אין להמעיט בעובדה כי הוא גורם לישראל, נזקים חמורים לא מפחות מלחימה של ממש, לעיתים אף יותר. חלק מאירועים מדאיגים אלה, מתרחשים בארגון ובמימון של הרשות הפלשתינית וחלק בארגון ובמימון של ה-B.D.S., ארגון עויין, שלרוע המזל משתף פעולה עם גורמי שמאל ואישים ישראלים קיצוניים, מהם שהיו בעמדות בכירות בממשל הישראלי באירופה בעבר.

בין אישים אלה יש "המבלים", באירופה את מרבית ימי עבודתם. ישראל לא הצליחה לצמצם פעילות עויינת וחתרנית זו, הנתמכת כספית, בנוסף לאמור לעיל, גם על-ידי חלק מממשלות אירופה. ראוי לציין כי ההנהגות הישראליות לדורותיהן יצרו, בשל ויתוריהן המופלגים לפלשתינים, את הידיעה הוודאית כי לנוכח החולשה הישראלית הגוברת, רווחת בקרב ההנהגה הפלשתינית, התחושה כי הנה הולך ומתקרב יום הנצחון הסופי.

דוקטרינת נתניהו: נשבר הטאבו

והנה בנקודת משבר זו עלתה על פני השטח יוזמתו של נתניהו, להסכם שלום עם אמירויות המפרץ. עכשיו הציב נתניהו את המכשול האולטימטיבי, לתקוות הפלשתיניות להריסת הפרויקט הציוני, את הדרך היחידה לסיכול המזימה, אפשר לראות ביוזמתו יוצאת הדופן.

אהוד יערי מדבר על דוקטרינת נתניהו. האיגוף העמוק שביצע עכשיו נתניהו, עתיד להפוך את הנושא הפלשתיני להערת שוליים בהיסטוריה של המזרח התיכון. אומר יערי: "אנשים שכבר מזמן מאסו בנתניהו, בהתנהגותו ובדרכו, לא יכולים לרגע להסתכל על הדברים כהווייתם, כולל החברים שלי בערוץ 12, שמתעקשים ואומרים שזה בעצם כלום". ואנו נוסיף: למקטרגים יאמר כי כבר היו דברים מעולם. בלעם ואתונו סיפרו לעם ישראל סיפור דומה...

"...זו (אמירויות המפרץ), מדינה הכי יזמית, הכי אגרסיבית מבחינה צבאית, מדינה שמצליחה כבר שנים להתנתק מתלות גמורה ממאגרי הנפט והגז האדירים שלה - יש פה אופק כלכלי שלא היה פה כשעשינו שלום עם מצרים וירדן, לדוגמא".

יערי נשאל עוד בראיון זה: "הקרבה לאירן היא פקטור"? ועונה: "כמובן. אבל מה שחשוב זה שנשבר הטאבו, שמדינה שאין לה גבול עם ישראל, אסור לה לחתום אתה על הסכם - היא חייבת לחכות לאבו מאזן - זהו, זה נגמר. הפלשתינים איבדו את הווטו ולכן בוכים שם במוקטעה, בגלל תסכול".

אסטרטגיה של גישה עקיפה

רה"מ מיישם, באין אומר וללא דברים מיותרים, את מה שמכונה על-ידי יערי "דוקטרינת נתניהו". הדברים האלה, אם גם בתחום אחר ובמרחב פעילות שונה, מצויים בהקבלה רעיונית מובהקת לתחום המדיני. ואלה הן מילותיו של הוגה דעות רב השפעה: באזיל לידל הארט: "באסטרטגיה, הדרך הארוכה והעקיפה היא לרוב הדרך הקצרה ביותר. גישה ישירה אל האובייקט מעייפת את התוקף, ומקשיחה את הגנת יריבו. גישה עקיפה מביאה להתרופפות המגננה, ומוציאה את האויב משיווי משקלו". ועוד אומר הארט, שטבע את המושג "אסטרטגיה של גישה עקיפה": "באסטרטגיה עשויה הדרך הארוכה ביותר, סחור סחור, להיות הקצרה ביותר למטרה".

האם כך יקרה גם במערכת יחסינו הסבוכה עם העולם הערבי? סביר להניח שכן. כך מתברר כבר עתה לנוכח ברכות שנשמעו ממצרים, מירדן ומסעודיה. האחרונה אם תצטרף (קרוב לוודאי שכן), תהיה גולת הכותרת. הדובדבן שבקצפת, בשל עוצמתה הצבאית והכספית. נתניהו ביצע כאן פריצת דרך אמיתית.

ההפגנות בבלפור, והמוסר העקום של השמאל

ההפגנות בבלפור והמוסר העקום של השמאל: אי-אפשר לשחק בנדמה לי לאורך זמן, גם לא ניתן לרמות את האנשים כל הזמן. אי-אפשר לקיים את ההפגנות בבלפור כאילו אין קורונה, ולקיים את המלחמה בקורונה כאילו אין בלפור... כאילו אין שם התקהלויות.

הזימה והבושה. תפסיקו לרמות את עצמכם ופרמו את קשר השתיקה! יש הטוענים כי אין שם הדבקה. דברי הבל. ההדבקה בבלפור קיימת ועוד איך. אבל את הראיות מטשטשים כי הורו למשתתפים לבוא ללא טלפונים סלולריים... עצתי למארגנים, שמרו על בריאות הציבור. הפוליטיקה פחות חשובה.