בימים הקרובים יציינו ממשלת ישראל ומשפחת רבין את יום השנה ה-25, לרצח יצחק רבין ז"ל (4 בנובמבר 1995). במועד זה צפות ועולות, מטבע הדברים, שאלות משאלות שונות. המרכזית שבהן מתייחסת לבירור המובע בכותרת דלעיל: מהי מורשת רבין? לא נפרוש כאן את מלוא היריעה. לרבין זכויות רבות בהיסטוריה של מדינת ישראל. בחינת תפקודו שלו ושל שמעון פרס בתקופת הסכמי אוסלו, מחייבת, באספקלריית השנים שעברו מאז, בחינה מחודשת ומדוקדקת של הסכמים אלה. אין להתחמק מבירור מידת הצלחתו או כשלונו של הצמד רבין/פרס. כאשר שאלה זו לפותה ללא הפרד בשאלה מה הביאו לנו בכנפיהם הסכמי אוסלו כשלעצמם.
שנת 1994, חדשים ספורים אחרי הסכם אוסלו הראשון (20.8.93) הייתה גם השנה בה הלמו הפלשתינים בישראל ובתושביה, ללא אבחנה, תוך הפרת כל האמירות, ההבטחות וההסכמים, שנחתמו או שהיו בתוואי התכנון הקרוב לחתימה של רבין ופרס. את הארץ שטף גל דמים. ערפאת, נחוש בדעתו להחמיר את המאבק בישראל. ואכן את מגמת הדמים הזאת שרטט ערפאת כבר ב-23 במאי 1994, פחות משנה לאחר אוסלו הראשון. חמישה חדשים לפני אירוע ההתאבדות האמור לעיל בת"א, 2,000 ק"מ משם, בעיר הדרום אפריקנית הגדולה, יוהנסבורג, נשא ערפאת את "נאום יוהנסבורג", בפני קהל שרובו היה מורכב מסטודנטים ערבים שלמדו בדרום אפריקה.
מאוחר יותר הוגדר נאום זה כנאום הסתה. אלא שלא "רק" הסתה הייתה בדברים שנשא הראיס. אלא התייחסות מפורשת לאופי המאבק העתידי. ערפאת "הישן", התנער ממחלצותיו החדשות. הוא "תיבל" את דבריו באמירות מפורשות על העתיד שהוא "מתכנן" לישראל. כך לדוגמה התייחס בנחרצות אל ירושלים כאל בירת פלשתין הנצחית. גם הצהיר על חזרתו למקורות המוסלמיים/הדתיים של המאבק. הוא נסמך הפעם לראשונה על הנביא מוחמד, ועל האופן המדמם בו ניהל את מלחמת הקודש שלו ביהודי חודייבה. לאוזניים מוזיקליות, לו היו רבין ופרס מצויידים בהן, לאמירה זו פירוש אחד: ערפאת חזר בתשובה, חזר בו מכל ההסכמות עם ישראל, אף נשבע אמונים לאל-אקצה... כאשר הממסד הדתי/הערבי באיו"ש מתגייס לעזרתו, ומספק לו את הסממן הדתי הנחוץ.
ערפאת משרטט תוכנית פעולה. לראשונה, נשק בלתי קונבנציונלי: המתאבדים
בתוכנית הפעולה ששורטטה על-ידי הראיס: הג'יהאד יימשך. היעד המרכזי הוא "כיבוש ירושלים". והחמור במיוחד: "לא נוותר על זכות השיבה. עוד הוסיף: הסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייבה", אותו הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש היהודי. הפרתו לוותה בשפך דם אכזרי, ולמעשה השמדת השבט כולו על-ידי מוחמד. לימים התברר כי ערפאת אכן לא בזבז את זמנו. מיד לאחר שחזר ליריחו, החל לארגן כאן, הוא ואנשיו, סדרת פיגועים קשים במיוחד: הפעם כלל בתוכניותיו הגברת השימוש בנשק בלתי קונבנציונאלי: המתאבדים. השאהידים. מונח אותו העניקו להם אנשי הדת, שפעלו במצוותו. לישראל, בשלב ההוא, לא הייתה כל תשובה לשימוש שעשו הפלשתינים בחיי אנשיהם הם. רבין הופתע שוב.
רבין לא ידע. הוא לא ידע
בישראל, כאמור, לא ידעו על הנאום. למרות שתוכנן על-ידי הפלשתינים זמן רב מראש. האירוע הוקלט באופן אקראי לחלוטין על-ידי עובר אורח מזדמן, והגיע, שוב באקראי, ללשכתו של רה"מ דאז, יצחק רבין, כעבור שבועיים. עוד מספר ימים חלפו בהמתנה לתרגומו לעברית. במועד ההוא לוותה נחיתת המסמך המאוחרת על שולחנו של רה"מ, בנזיפה קשה. רבין גער, אדום כולו מכעס, לדברי עד ראיה, בישיבת הממשלה באנשי המודיעין. הוא חזר על כך בשנייה, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מאוחר יותר כאשר דלף נאום ערפאת לתקשורת, הוא עורר זעזוע, גם בחוגי שמאל שונים בארץ. יוסי שריד, מראשי השמאל, אמר בכנסת כי... "על ערפאת להתנצל, הוא חרג בנאומו מהמוסכם עם ישראל".
בכך הוכיח שוב שריד, שהיה איש אמונם של רבין ופרס, חוסר הבנה מוחלט לדרכו המתפתלת של הראיס, ולמסלול החדש אותו בחר עכשיו, ואשר אותו הגדיר שוב, בבהירות, ככזה שיהיה רווי בדם. ערפאת הבטיח וגם ביצע. האינתיפאדה השנייה הייתה חמורה לאין שיעור מקודמתה. הנשק הבלתי קונבנציונאלי, שאותו הפעיל, מבלי שישראל תהיה מוכנה לכך - נשק המתאבדים, עשה שמות במוראל האזרחי. אוזני רבין ופרס לא היו כרויות לנאמר באירוע הזה. שמעון פרס נכשל שוב כאשר ערפאת סרב, למרות הבטחה מפורשת, מלווה בתקיעת כף, לכלול בוועידה הקרבה של אש"ף, מחיקת ההתחייבות של תנועתו במצעה לפעול לחיסול מדינת ישראל, כיעד מרכזי שלה. גם פרס לא הסכין להבין, או לא רצה להבין כי ערפאת נחוש בהחלטתו להלחם נגד ישראל עד כלותה.
הסכמי אוסלו ועוד יותר תוצאותיהם המדממות, היו בחזקת כשלון. ערפאת הצליח בתכנון מהלך הונאה גדול, ובהוצאתו אל הפועל. הוא הוביל בכחש את שני המנהיגים האחראיים לתהליך השלום. היו אלה מנהיגים שלא הקשיבו, אולי לא רצו להקשיב, לצלילים הצורמים שבאו מכיוונם של הפלשתינים, וכאלה היו בשפע. תהליך זה מעולם ומלכתחילה לא היה בר ביצוע, בעטיו של הראיס. מרְפא זוטא למצב שאליו נקלעה ישראל, בעטיין של השגיאות החמורות, שעשה הצמד הנ"ל דאז, נוצר עכשיו, בחדשים האחרונים, כאשר יזם נתניהו והוציא לפועל את "השלום תמורת שלום", עם האמירויות ועם סודן. הסכמים אלה החזירו את הפלשתינים למשבצת הראויה ולפרופורציות הנכונות, ואולי בזכות עובדה זו הם יאותו לחדש את המשא והמתן המדיני עם ישראל, הפעם ללא הצבת זכות השיבה, תנאי שהיה תמיד מחסום בלתי עביר לעצם קיום תהליך זה. אולי.
שידור חוזר: הצוללות (איך לא), שוב על הפרק
באחרונה עולה שוב נושא הצוללות על הפרק. ולמה לא... הרי צריך להמשיך את ה"טיפול" בנתניהו כבשק חבטות... לא להניח לו חלילה לרגע. "הוא עשה שלום עם האמירויות"? אומרים במקהלה שוחרי הדמוקרטיה בקלפי, מתריסי העירום בבלפור, שחורי החולצות והדגלים, הפלנגיסטים, מודל 2020, "הוא עושה שלום עם סודן"? ממשיכות ואומרות במקהלה חושפות החזה מבלפור, "זה לא מונע מאתנו להמשיך ולשפוך את דמו בתקשורת, בכנסת, ובכל מקום אפשרי. קדימה"... שני נושאים העלו עכשיו שוב ומחדש "החמוצים", על הפרק. הראשון עניין הצוללות. כמו בתזמורת מתואמת להפליא ביד מנצח (שהוא, ליתר ביטחון אישי ניצב מאחרי הקלעים. אהוד ברק? לכאורה).
כל פעם שהתעניינות הציבור בתיקיו האחרים של נתניהו דועכת, חייבים לנפוח בהם רוח חדשה. גם אם היועמ"ש יאמר עוד אלף פעם שנתניהו איננו קשור לנושא זה. ולכן, מתחת להררי המילים, חיוני להתייחס שוב למהותו האמיתית של נשק שובר שוויון, שאין לו תחליף מהבחינה האמורה. גם יכולת המכה השנייה, היא יכולתו הבלעדית, והרי הוא הצוללות. אלא שעל כך לא מדברים בפרהסיה, גם ממעטים באיזכור סוג החימוש שיישאו. מכאן גם השתיקה של רה"מ. אבל על-פי פרסומים זרים משמעות ההגדרות האמורות היא כי ישראל תהיה מסוגלת לבצע מתקפת נגד לתקיפה אטומית עליה, באמצעות טילים בעלי ראש נפץ גרעיני, מטווח קרוב יותר. נדגיש שוב: על-פי פרסומים זרים.
גם את ההסכם עם האמירויות ראוי לבחון מהזווית הזו. הודות לו ישראל "התקרבה" לאירן והמרחק עתה בינה לבין אתריה האיסטראטגיים, של מדינת ענק זו, נמדד במאות, לא באלפי קילומטרים. ייתכן שמתוך הבנת כל המרכיבים החדשים האלה שנתניהו השכיל "לצבור" מתוך ראיית העתיד במאבק מול אירן, יעשו האירנים ואולי כבר עושים, הערכה מחדש? ואולי הם בדרך למסקנה המתבקשת, שסכסוך צבאי עם ישראל מסוכן להם מבחינת תוצאותיו, יותר מכפי שהעריכו בעבר? ואולי, רק אולי, מבינים, גם באמירויות, שהשלום עם ישראל יביא לתוספת ביטחון לעולם המוסלמי סוני, "בעזרת" הנוכחות של ישראל, במערך החדש הזה?
ולכן מצב בו רה"מ מנהל את המערכות הללו כשידיו קשורות מאחורי גבו (מחמת הסודיות וחובת השתיקה), בעוד אויביו בבלפור, בכנסת ובאתרי ההפגנות למיניהן, חורצים לשון ללא הגבלה, אף מרשים לעצמם לעבור כל גבול סביר מבחינת ביטחון המדינה, איננו תקין, בלשון המעטה ועלול לגרום לישראל נזק בלתי הפיך.. מסתבר שמנדלבליט הבין פן זה של הדברים. הוא נהג נכון ולפחות, מתוך אחריות, גם על-פי שיקולים של ביטחון המדינה. כל הנאמר לעיל, מבסס את הדאגה של רבים מהמשך ההסתה נגד נתניהו. האווירה הכללית, המקשה, במיוחד בענייני ביטחון, על נתניהו, מדאיגה מאד. היא בהחלט עלולה לפגוע בביטחון המדינה. הופעתו האחרונה של משה בוגי יעלון והצהרתו, בעזות מצח מול פני האומה, כי הוא מוכן לתאם פעולה עם המשותפת, מחזקת חששות של רבים כי המסע נגד נתניהו פרץ כל גבול סביר.
הדובדבן והקצפת - במבחן ההיסטורי הלאומי: התורה הוכיחה את קיום עמנו במשך אלפי שנים ללא כל טריטוריה ותנאים פיזיים 
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
